וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'. אבל אם נשחטה אינה נבלה ואפילו נמצאת טריפה אבל בנבלת בהמה טמאה לא הזכיר בה מיתה לפי שאפילו אם נשחטה היא נבלה ומטמאה. וחכמים דרשו מן הבהמה מקצת בהמה מטמא ומקצתה אינה מטמאה. זו טריפה ששחטה טהורה מידי נבלה:

אשר היא לכם. מותרת לאכול:

[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק כ"ה] והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (להלן כז ט) ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ופירושו, בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה'. וכך, ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' (שם פסוק יא), יאמר בפירוש, מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" ו"אשר לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר (להלן יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל:

וכי ימות מן הבהמה. היה ראוי שיאמר וכי תמות, אבל אילו אמר כן היה במשמע שאין הנבלה מטמאה במגע אלא כשהיא שלמה כולה, אבל חלק ממנה אינו מטמא, וכשאמר וכי ימות יורה שאף חלק ממנה מטמא במגע, ועל כן הזכיר וכי ימות מן הבהמה בלשון זכר, והנה הוא כלשון וכי יפול מנבלתם, שהרי נבלה לשון נקבה הוא, והזכיר יפול בלשון זכר על החלק ממנה.

בנבלתה. (חולין קיח. ת"כ) ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים וטלפים ולא בעור:

וכי ימות מן הבהמה. היה ראוי שיאמר וכי תמות, אבל אילו אמר כן היה במשמע שאין הנבלה מטמאה במגע אלא כשהיא שלמה כולה, אבל חלק ממנה אינו מטמא, וכשאמר וכי ימות יורה שאף חלק ממנה מטמא במגע, ועל כן הזכיר וכי ימות מן הבהמה בלשון זכר, והנה הוא כלשון וכי יפול מנבלתם, שהרי נבלה לשון נקבה הוא, והזכיר יפול בלשון זכר על החלק ממנה. ודרשו רז"ל הנוגע בנבלתה, והאוכל מנבלתה, להוציא הקרנים והטלפים והעור והשער והעצמות. וכן מצינו בישראל שהביאו כמה כלים של עור ממחנה מדין והכתוב הכשירם בהזאת מי נדה, ואלו היה עור נבלה מטמא כבשר נבלה עצמה לא היה מספיק להם שום הכשר שהרי נבלה אין לה הכשר. וכן מצינו בשלמה ע"ה שעשה כסא של עצמות, הוא שכתוב (מלכים א י) ויעש המלך כסא שן גדול, והוא עצם הפיל:

יטמא עד הערב. אחר שירחץ במים

[מובא בפירושו לפסוק ב'] והזכיר לשון טומאה בנבלת בהמה וחיה טמאה (להלן פסוקים כו כח), ובשמונה שרצים (שם כט לד), ובנבלת בהמה טהורה (שם לט), שבכל אחד מאלו יש טומאת מגע ובקצתם טומאת משא. אמנם המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכר בהם 'שיקוץ', כאמרו "שקץ הם לכם", "לא יאכלו, שקץ הם", "שקץ הוא לא יאכל", "לא תאכלום כי שקץ הם".

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ולאלה. (ת"כ) העתידין להאמר למטה בענין:

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ולאלה תטמאו. לכל שרץ העוף בעל ד' רגלים ואת אלה תשקצו מן העוף. ודעת אחרים שפי' אלה לכל הבהמה וכל הולך על כפיו ולפי דעתי שמלת אלה על כל הנזכרים למעלה:

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ולאלה תטמאו. לאלה העתידין להאמר למטה בענין תטמאו, (רש"י כאן) (ת"כ), כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה (פסוק לט) פירש על בהמה טהורה. לשון רש"י. (בפסוק כו) וא"כ למה חלקן הכתוב ולמה פרט בהם, היה ראוי שיאמר, כל הנוגע בנבלת בהמה יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתה יכבס בגדיו ויטמא עד הערב: והנכון כי כאן הזכיר "בנבלתם" סתם ולא הזכיר בהם מיתה, ללמד שאין בהם שחיטה, וכל הנוגע בהן בזמן שאינם חיים יטמא, אבל שם אמר "וכי ימות מן הבהמה", לומר שאם נשחט אינה מטמאה: וענין הפרשה, הזכיר "ולאלה תטמאו", לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו, רק לאלה אשר יזכיר, והם הבהמה אשר איננה שוסעת שסע ומעלת גרה, ואמר (בפסוק כו) טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא, בטומאה הנזכרת, וחזר ואמר (בפסוקים כז_כח) שכל הולך על כפיו בחיה גם כן יטמא הנוגע עד הערב, והנושא יוסיף לכבס בגדיו. וכן "וזה לכם הטמא בשרץ" (פסוק כט), על העתיד להזכיר. ונשתבש רבי אברהם בכאן:

[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה ובענין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה (וחילקן הכתוב אין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה. מזרחי):

[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] וגרה איננה מעלה. כל הנוגע בהן. בין מתים בין שחוטים וכאן לא פירש במותם. אבל בבהמה טהורה כתיב לפנינו וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו' דוקא מתה אבל שחוטה טהורה ואפילו טריפה: