ולרבקה. ב' במסורת. חד ריש פסוק ולרבקה אח. וחד סוף פסוק (להלן כו, לה) ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. שיצחק כהו עיניו מעשן עבודה זרה של עשו. אבל לרבקה לא הזיק לפי שהיא ראתה כן בבית אביה, שהיה כומר לע"ז. ועל כן הקדים הכתוב שם יצחק, לומר שלא היו מורת רוח לרבקה כמו ליצחק. אי נמי רמז למה שאמרו (בבא בתרא קי, א) הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שרוב בנים דומין לאחי האם, ובשביל שהיה אחיה רשע ילדה עשו הרשע. וזהו ולרבקה אח ושמו לבן ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה:

ולרבקה אח ושמו לבן וגו'. לדבריהם ז"ל (במד"ר י') שאמרו כי הצדיקים שמם קודם להם דכתיב (רות ב א) ושמו בועז, ושם האיש אלימלך (שם א' ב'), אבל הרשעים הם קודמים לשמם דכתיב (שמואל א כ"ה) נבל שמו וגו' אם כן למה לקח הכתוב סדר הצדיקים בלבן הרשע. ולתת טעם לדבר יש להעיר בכתוב אומרו וירץ למה רץ, ורז"ל (ילקוט קט) אמרו לפי שראה הנזם וכו' נתן עיניו בממון. ועדיין קשה אם כן היה לו להקדים לומר ויהי כראות וגו' וירץ וגו'. גם בזה לא היה צריך לכתוב ב' פעמים אל האיש החוצה אל העין: אכן הכוונה היא כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים ומקרוב הדעת והוא איש נכרי הרי זה מגיד כי דברים בגו ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו ולצד בחינת מעשה זה ייחס ה' אותו ייחוסין של צדיקים ואמר ושמו לבן כי מעשה צדיקים עשה בזה ואין הקב"ה מקפח שכר בריה. ואומרו ויהי כראות וגו' יגיד כי מה שקדם היה קודם כראות הצמידים וקודם שמעו דברי אחותו סדרן של מעשים חשדו לאליעזר בדבר מכוער אבל כראות הנזם וגו' וכשמעו וגו' ככה דבר אלי האיש שב אפו. ואף על פי כן מודיע הכתוב שיצא לקראת האיש לא להרע אלא אדרבה להאכסינו ולהחזיק לו טובה ובזה נתיישבו:

וירץ. למה רץ ועל מה רץ ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון:

וירץ לבן אל האיש. לראות אורח עשיר שבא לעיר, לא להכניסו לביתו.