ועתה כתבו וגו'. אומרו ועתה הגם שלא היה משה מתעכב לעשות מאמר ה' תכף ומיד, נתכוון לזרזו לכתוב תכף ומיד קודם צוותו את יהושע את האמור בסמוך דכתיב קרא את יהושע, שהגם שהוועד היה לצוות יהושע דכתיב קרא את יהושע וגו' ואצונו אף על פי כן חפץ ה' להקדים הכתיבה של השירה ולימודה, וכן תמצא שאמר הכתוב ויכתוב משה את השירה וגו' וילמדה וגו' ואחר כך אמר ויצו את יהושע וגו' שהוא הקדוש ברוך הוא צוה את יהושע וחזקו להביא את ישראל, ומן הראוי היה לו לגמור כל מאמר יתברך אשר יצוה ואחר כך יקיימו מצותיו לכתוב השירה וללמדה, אלא הטעם הוא לפי שה' צוה לכתוב וללמד תכף וזריזות זו לא בא אלא שלא לעכב עד שיצוה את יהושע: ולמדה וגו' שימה בפיהם וגו'. ג' מצות צוה ה', אחת לכתוב, שני ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי השירה, שלישית לשימה בפיהם לידע קריאתה, ושלשתן עשה משה דכתיב ויכתוב משה את השירה, ב' וילמדה את בני ישראל, ג' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת פירוש קרא אותה בגירסא להם בדרך שידעו לאומרה כדרך שאמרה להם, והוא אומרו שימה בפיהם:

[מובא בפירושו לפסוק י"ז] (...) ואמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. לעללא היינו זמן הזול בזמן שהזול בעולם וזהו ממש שעת השלוה כי בזמן שהזול בעולם השלוה בעולם כי הא בהא תליא כמ"ש (תהלים קמז יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ובאותו זמן שהעללא דהיינו התבואה שכיחא בעולם באותו זמן לא שכיחא כלל שיתן מן ממונו לצדקה וישמן ישורון ויבעט. אבל לתליתא שכיחא הן לפירש"י שפירש תליתא לשון הפסד ואיבוד, הן לפי ר"ת שפירש לתליתא אימת המושל המפחידו, בין כך ובין כך הוא מדבר בזמן שהצרות מצויות בעולם דהיינו הפסד ואיבוד או אימת מושלי האומות המושלים בישראל הכל מדבר בזמן ההכרח ואין זה תשובה שלימה, גם ירמוז אל הנדחק בבית דין שלמטה על הצדקה שכופין אותו בב"ד על הצדקה, כל אלו התשובות אינן שלימות כי אין מציאתם כי אם בזמן שההכרח מצוי ובסור המכריח ישוב לסורו, לכך נאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. במלת ועתה חתם כל הענין לומר עתה תיכף ומיד בעוד שאתם בשלוותכם עד אשר לא יבואו ימי הרעה כתבו לכם את השירה הזאת שתהיה חקוקה על לבבכם למען תשובו אל ה' תשובה שלימה לא על צד ההכרח. (...)

[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ג פסוק כ"ח] בעצם היום הזה. אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה, וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (פסוק יד), עד גוף היום, וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י), גוף השמים: ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו, (...) ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בענינים נגזרים לעתים מזומנים, (...) וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), (...) וכן אמר אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום, בגופו וכחו, מלשון, וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא), מגני וקרן ישעי (ש"ב כב ג), כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש: (...)והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכח היום ההוא, שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם, לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן, וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון: וכן בענין משה רבינו, להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים, ואמר וזאת הברכה ועלה שם, והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום.

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. על דרך הפשט, למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה, כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה. והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה, וזה טעם ויכתב משה (פסוק כב). ולמדה את בני ישראל. למשה שהוא העיקר, כי ממנו ישמעו וילמדו, כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (להלן לב מד) הוא והושע בן נון:

כתבו לכם. מצוה שיכתוב אותה משה גם כל מבין לכתוב:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע הפסוק פותח בתיבת" וכו']

את השירה הזאת. (לקמן לב) האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו:

וטעם השירה הזאת. השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה:

ולמדה. הטעמים הקשים שיבאר להם: שימה בפיהם. שידעוה בגרסא: ומלת ולמדה גם שימה זרה כי המשפט להיות ה"א ולמדה קמוץ ותחת הדל"ת פת"ח קטן:

[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ג פסוק ה'] וטעם וישם ה' דבר בפי בלעם. יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב) עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ר' יהושע אומר וכו': ואינו נכון בעיני, בעבור אמרו (להלן כד ד) שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, אבל טעם "וישם" הלמוד, שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט), וכן כי על פי אבשלום היתה שומה (ש"ב יג לב):

[מובא בפירושו לפרק י"ב פסוק ה'] ומ"ש שלשון שימה משמע שימה כל דהו, אין דעתי נוחה בפירוש זה שהרי נאמר (דברים לא יט) ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וכי צוה ה' לשום התורה בפיהם שימה כל דהו ועיין מה שפירש"י על פסוק אשר תשים לפניהם (שמות כא א). משמע שאיפכא מסתברא שלשון שימה

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. על דרך הפשט, למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה, כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה. והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה, וזה טעם ויכתב משה (פסוק כב). ולמדה את בני ישראל. למשה שהוא העיקר, כי ממנו ישמעו וילמדו, כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (להלן לב מד) הוא והושע בן נון:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע הפסוק פותח בתיבת" וכו']

לעד בבני ישראל. דבק בטעם עם כי אביאנו. גם יתכן להיותו מובדל בעבור וענתה (פסוק כ"א) כטעם לא תענה ברעך כאילו השירה עונה לאשר יאמרו למה מצאתנו כל זאת: