וילך משה. כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך, ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו:

וילך. הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הקדמת רבינו בחיי"]

וילך משה. התעורר לזה, כמו "וילך איש מבית לוי" שמות ב, א, "וילך ויעבד" (לעיל יז, ג), ודומיהם. וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית, התעורר לנחם את ישראל על מיתתו, כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם, להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה, על דרך "ישמח ישראל בעושיו" (תהלים קמט, ב), כאמרו "וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך" (לעיל כז, ז).

וילך משה וידבר את הדברים האלה. כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך ולי נראה לפרש אותה בשני פנים. האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב יז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי לכך נאמר וילך משה. שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ"כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה י"ל וילך משה גם לדבר אחר שפירש"י לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, ע"כ וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי נתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור. השני הוא. שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמ"ש (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אח"כ ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. אם כן דבור ראשון להיכן אזל, אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש"י על מ"ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א א). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים, ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו ע"ד התשובה, ע"כ אמר וילך משה שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים והוא מוסב על מ"ש למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. דהיינו ענין קחו עמכם דברים. ואולי הוא ענין השלום, שדרשו על פסוק בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טו) כי השלום אינו כשאר המצות כי כל שאר המצות כציצית ומזוזה וחלה אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה אבל השלום אתה מחויב לחזור אחריו (ויק"ר ט ט) ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצות שבתורה, ויבא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י התשובה, וע"כ אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו ע"כ צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ורז"ל אמרו (יומא פו) גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כולו שנאמר (הושע יד ה) ארפא משובתם כי שב אפי ממנו. אם כן שלום זה הוא להנאתך דין הוא שתחזר אתה אחריו. ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מ"מ יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים כי בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דווקא ע"כ נאמר (ישעיה נז יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב. כי מי שהוא רחוק ונתקרב צריך לשני שלומות אלו הן שלום בינו ובין אלהיו, הן שלום בינו לרעהו, ואז אמר ה' ורפאתיו. וכמו ששלום זה המסבב התשובה חייב כל אדם לחזר אחריו כך עשה משה, זה"ש וילך משה כי הוא הלך אחריהם וזרזם על התשובה ועל הדרכים המסבבים התשובה דהיינו השני שלומות שהזכרנו ושניהם נכללו באמרו וידבר את הדברים האלה. הן דברי וידוי בין אדם למקום, הן דברי פיוס בין אדם לחברו, כי על שניהם נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] וטעם ויהי ככלות משה לכתב. כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה, ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה, אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם, שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע, וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם. ועל כן אמר ר"א (בפסוק א) כי וזאת הברכה מוקדמת ומקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל: ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד. ואמר להם, שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים, והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם. והנה עשו הכהנים כן, ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם. ואז אמר לו השם יתברך (שם פסוק מט) עלה אל הר העברים הזה, ונתחייב לעשות כן מיד, ועמד וברך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים, ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית. והנה הכל כסדר האמור בתורה:

[מובא בפירושו לפסוק ו'] כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. מצינו לשון הליכה בפר' זו בג' פנים, כי אצל ישראל כתיב כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך, משמע מחזיק בידך מדריכך בדרך תלך אבל ביהושע כתיב וה' הוא ההולך לפניך. ובמשה כתיב סתם וילך משה בלא סעד כלל. כי זה דומה למה שנאמר בנח שהיה מקטני אמנה, את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט) שהיה צריך סעד לתמכו כך ישראל כתיב אצלם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. כי היו צריכין סעד לתמכם ביראת ה', אבל יהושע נאמר בו וה' הוא ההולך לפניך והוא אחריו כי לא היה צריך כל כך סעד לתומכו כמו ישראל אבל מ"מ לא הגיע למדריגת האבות שנאמר בהם (מח טו) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. משמע שהשכינה היתה אחריהם, ולמדריגה זו הגיע משה שנאמר וילך משה משמע הלך לבדו בלא סעד כלל, כי ההולך אחרי ה' יש לו קצת סעד אבל לא כמי שהולך עם ה', ומטעם זה אמרו (ב"ב עה) פני משה כפני חמה, כמו החמה שאינה מקבלת אור מגלגל אחר כך משה האיר בצדקו מאליו ויהושע כלבנה שצריכה סעד מן אור החמה, אבל ישראל נמשלו לכוכבים כי אורם זעיר שם זעיר שם עד שצריכין סעד גדול ביותר, וחכמי התכונה אמרו שמה שיסבבו הכוכבים בע' שנים יסבבו החמה והלבנה ביום א', כך השלמים כמשה ויהושע קונין עולמם ביום אחד לקנות מן השלימות ביום אחד מה שלא יכול אדם בינוני לקנות כ"א בע' שנה, זמן בינוני אשר קצב ה' לכל אדם לקנות בו שלימתו ולפעמים גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע.

וידבר את (כל) הדברים וגו'. אומרו את (כל) הדברים, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו אנכי היום פירוש היום מלאו ימי וגו' אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר מה שאין כח בזולתו עשות כן בין בכח הגופיי בין בכח השכל:

וילך משה. צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים (רמב"ן ורבינו בחיי) אמרו שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא ואין ממנו היכר לא' מהדרכים, עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו והלא אמרו בגמרא (שבת ל'.) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו ומי הודיעו למשה: ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל (זוהר ח"א רי"ז:) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו כאומרו (שה"ש ד' ו') ונסו הצללים ומבקרת מקום חניתה במקום עליון והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בן יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם), ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות, וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק (משלי י') ושם רשעים ירקב, וכמאמר חז"ל שאמרו (זוהר חדש ק"ב) שאין הרשעים זוכרים את שמם, והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש וכמו שרמוז בפסוק (משלי כ"ג) ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, הא למדת שהרשע אינו בעל נפש כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם כי אינם בעלי נפש בעלת השם, וכאן אמר וילך משה פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגומר שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא כאומרו בן מאה וגו' אנכי היום ואמרו ז"ל (ר"ה י"א) היום מלאו ימי ושנותי, ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה, הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שפירשתי בפסוק (בראשית מ"ז כ"ט) ויקרבו ימי ישראל:

וילך משה וגו'.

וילך משה. לעיל מיניה כתיב לאברהם ליצחק וליעקב וסמיך ליה וילך משה, שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב"ה שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש (ברכות יח, ב. ועיין ויק"ר כה, ד) מכאן שהמתים מספרים זה עם זה:

פרשת וילך לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי: שלמה המלך ע"ה המשיל התורה בפסוק זה (משלי ט) ללחם ויין לפי שהלחם והיין עיקר המזון אשר לגוף כן התורה והחכמה עיקר מזון הנפש, והזכיר לשון לכו ולא אמר בואו, להורות שיצטרך האדם שילך אחרי החכמה ואחרי לומדיה, כענין שכתוב (שם יג) הולך את חכמים יחכם, והיה לו לומר יושב את חכמים והזכיר הולך לבאר שילך תמיד אחריהם ושיעשה עצמו טפל להם ועם זה יחכם. או יהיה ענין לכו, שיצטרך ללכת אפילו לארץ מרחקים ללמוד תורה, וזהו שאמר לכו לחמו בלחמי, לכו לארץ מרחקים ללחום לחמי. וכן אמר (ישעיה נה) הטו אזנכם ולכו אלי, לא אמר ובאו אלי כי יצטרך האדם ללכת למרחוק לשמוע דברי תורה. יאמר לכו לחמו בלחמי לכו זה אצל זה המבקשים ללחום לחמי, יזהירם על מדת הקנאה שיסירו אותם מלבם ושלא ינהג אחד מן החכמים שררה בעצמו לבלתי לכת אל חברו השוה לו, אין צריך לומר אם הוא גדול ממנו בחכמה, כי עם החברה תגדל החכמה ותרבה ההשגה, וכענין שאמרו רז"ל (ירמיה נ) חרב אל הבדים ונואלו, חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, כתיב הכא ונואלו, וכתיב התם (במדבר יב) אשר נואלנו, ושתו ביין מסכתי, בי"ת בלחמי נוספת, וכן בי"ת ביין, וכמוהו (בראשית מא) ותרעינה באחו. וידוע כי היין המזוג הוא מועיל וטוב לגוף האדם, והוא מעורר ג"כ כחות הנפש, כי כשהוא בלתי מזוג הלא הוא מזיק לגוף ולנפש ולכך הזכיר לשון מסכתי, ובא המשל על התורה והמצות שכלן תועלת הגוף והנפש. ועוד יש בכלל המשל הזה תועלת אחרת לבאר ולומר כי אם יטרח האדם וישתדל על מזון הגוף וילך אחריו לארץ מרחקים, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל יותר ויותר על מזון הנפש, כי אין ספק שישיגהו אחר היגיעה, כענין שאמר שלמה (משלי ב) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' וגו', וכל מצוה ומצוה היא מזון הנפש שבה תהיה הנפש נזונית מזיו השכינה לעוה"ב, ואם יוכל האדם לקיים ולעשות המצוה במקומו הלא השכר כפול, ואם יעמוד האדם ממקומו ללכת אחריה תהיה משכרתו שלמה, לפי שבידו שכר הליכה ושכר עשיה. וזהו שמצינו בזריזותן של ישראל שכתוב (שמות יב) וילכו ויעשו. וכן מצינו במשה שהלך לישראל ממחנה לויה אל מחנה ישראל לנחם אותן במיתתו, ובגדולתו של יהושע שיהיה תחתיו וימלא מקומו, ולא רצה לדבר להם כשהיו כולם מקובצים ונצבים לפניו אבל המתין עד שהלכו איש לאהליו כדי שילך אצלם, וזהו שכתוב: וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל.