הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי שנסתלק הקב"ה מעלי:

ועתה הנני וגו'. פירוש הנה הוא מוכן לקיים גזירת מלך ללכת בעת ההיא, ואמר לשון יחיד כנגד מה שרמז לו בתיבת לך כמו שפירשתי, ואמר לעמי כנגד מה שאמר לו אל מקומך, אבל כנגד פרט הבריחה לא הודה לו כי לא חש לירא ממנו כי כשפן גדול היה, וצא ולמד (מד"ר) כמה נתעצמו עמו עם בני ישראל בהריגתו ומכל שכן זולתם שלא יוכלו עשות עמו רעה:

ואחר כל הנביאות אמר הנני הולך לעמי אין הפירוש סילוק נבואה שהרי עדיין הוא מתנבא והולך אלא שאמר הנני הולך להתנבאות מה שיעשו העם הזה לעמי לפיכך לכה איעצך וגו' כי זאת העצה איך תנצל מהם.

לכה איעצך. מה לך לעשות ומה היא העצה אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' כדאיתא בחלק (סנהדרין קה) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה שהרי נאמר (במדבר לא) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם:

לכה איעצך. לפי שרצה לומר פורענות אומתו כדכתיב (פסוק יז) ומחץ פאתי מואב, לכך אמר לו "איעצך", כלומר אומר לך לצד אחד דרך עצה שלא ישמעו אחרים. לכה איעצך מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו' כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קו.). תדע שבלעם השיאם עצה זו בזמה, שנאמר (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. אשר יעשה העם הזה לעמך, מקרא קצר הוא, איעצך להכשילם, ואומר לך מה עתידין להרע למואב באחרית הימים, לשון רש"י: והנכון בעיני, שיאמר לו אגיד לך העצה אשר יעץ האלהים שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, מלשון זאת העצה היעוצה על כל הארץ (ישעיה יד כו), שמעו עצת ה' אשר יעץ על אדום (ירמיה מט כ). ואמר "איעצך", כי השומע עצה יקרא נועץ:

איעצך. עצה להכשילם לפי דעתי. אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. אבל עתה בקרוב בחייך לא תירא מהם. וזו היא העצה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' וכאן סתם משה את העצה לפי שבלחש אמרה בלעם לבלק ולא נודעה העצה עד שפירשה משה בשעת הצורך:

לכה איעצך. יש אומרים הטעם על בנות מואב וזה דבר רחוק בעבור שאמר באחרית הימים והנכון בעיני שהוא כמשמעו אתן לך עצה שתדע מה תעשה כי זה העם כן יעשה לעמך:

לכה איעצך. עצת שליחת הנשים, כמו שהתבאר באמרו "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (להלן לא, טז).

וקרוב לשמוע שאמר לו איעצך שתהיה שב ואל תעשה, מאחר ששלום יהיה בימיך מה לך לדאג על העתיד, כי את אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים ואך שלום יהיה בימיך לכך השמר והשקט ועיקר העצה רומזה בתיבת לכה ר"ל עתה לכה וכלך מדרך זו והרמוז בלכה זה איעצך, שלעת עתה תלך לך ותניח הדבר כי עוד חזון למועד.

[מובא בפירושו לפרק כ"ה פסוק א'] לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), לשון רש"י. ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פסוק יח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור. ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב: אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד): ויתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם, וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן. אבל מפני שהיה חפצו לקללם, ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר (דברים כג ה) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו':

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש למהלך הפסוק" וכו']

לכה איעצך. א"ר יוחנן שלשה היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נדון ביסורין יתרו שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית שנא' ומשפחות סופרים ישבו יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת וגומר וכתיב ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' ד"א איעצך כלומר על אותו דבר שאתה ירא וחרד מפני זה הקהל היושב ממולך דע שאם לא תתגרה בהם אל תירא מהם:

[מובא בפירושו לשמות פרק א' פסוק י'] ואמרו חז"ל שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נדון ביסורים יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית ובלעם דהוה בעצת דהבה נתחכמה קשה מהא דאמרינן בפ' חלק בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה משום דכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואם היה בעצה זו נמצא היה בן מאה וארבעים כשנפל במלחמת מדין שהרי לכל הפחות היה בן עשרים כשיעץ ותחשוב שמנים של משה ולסוף ארבעים שהלכו במדבר היתה מלחמת מדין כדכתיב אחר תאסף הרי שהיה בן ק"מ שנה. לכך פי' ר' מנחם מדאנ"י שלשה היו באותה עצה דלכה איעצך כדאמרינן אמר ליה לבלק אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כדאי' בחלק והקשה הרב משה כי בדברי הימים דמשה תמצא כתיב בפי' העצה דהכא ויען בלעם הקוסם ועל כן הקשה ר' מנחם מהא דאמרינן בזבחים פרק פרת חטאת בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה רוצה להביא מבול כדאיתא התם. ואפי' אם תמצא לו' שלא היה כי אם בן כ' כששואלין ממנו עצה ובסוף ארבעים נהרג אלמא בן ששים היה כשמת. ויש ספרים שכתוב בהן ונקבצו כלן אצל קמואל והני פי' לא נהירא לי דהתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם אם כן תפל היה במיתתו. וגם נמצא בב"ר קמואל אבי ארם הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתים הוא בלעם ולמה נקרא קמואל שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק הוא בלע' הוא בעור ולמה נקרא בעור שבא על בעירו הוא לבן הוא כושן רשעתים ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי שופטים מכל אלה משמע שהיה תפל והאי דכתיב באיוב כי יתרי פתח ויענני ובמסורת כתיב יתרו ומפרש דה"ק יתרו נמי היה באותו עצה והוא פתח הדבר ואותי תענה וקשיא דהא דאמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא שתק וי"ל שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולכך מאשימו איוב:

אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה. איעצך להכשילם ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:

אשר יעשה העם הזה. כדמפרש ואזיל:

אשר יעשה וגו' באחרית וגו'. פירוש לפי שרצה לגלות לו שישראל יאבדו ויקעקעו ביצתם של מואב, וגם בלק אפשר שהיה רואה דבר זה בצפור כי עם בני ישראל ימחץ פאתי מואב, לזה אמר לו כי מה שיעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים, וטעם שהוצרך להודיעו דבר זה, לפי שבא ליעצו עצת הפקרת בנותיהם כאומרם ז"ל (סנהדרין קו.) בפירוש אומרו לכה איעצך, לזה חש שיאמר איך יתכן שיצאו נשיהם לעם בני ישראל הבאים לאבדם הלא כל היוצא ידקר, לזה הודיעו כי לא ירעו ולא ישחיתו עם הזה לעמך ויכולין נשיהם לצאת למחנה ישראל לעצתו, ודקדק לומר לעמך לומר דוקא לעמך שהם מואב שהיה מלך עליהם הוא שלא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים, ולמעט בלק כי פתע ישבר, וכמו שכן היה דכתיב (פ' ל"א) ואת מלכי מדין וגו' והוא אחד מהם כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ):

[מובא בפירושו לבראשית פרק מ"ט פסוק א'] באחרית הימים. לקץ הימין, בבוא גואל, שיהיה אחרית ימי האמות אויבי ה' ומלכותם, שתתמלא סאתם עד סוף מלואה, כאמרו "כי אעשה כלה בכל הגוים.. ואתך לא אעשה כלה" (ירמיהו מו, כח). וכזה דבר בלעם באמרו "באחרית הימים" (במדבר כד, יד), כמו שהעיד באמרו "וקרקר כל בני שת" (שם פסוק יז), וכן הנביאים באמרם "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים" (מיכה ד, א), וזה הגיד יעקב בזה באמרו "כי יבא שילה ולו יקהת עמים אסרי לגפן עירה" וכו' (להלן פסוקים י יא).

והנבואה הזאת לימות המשיח היא, כי כל נבואותיו מוסיפות בעתידות, מתחלה אמר שהם חלק ה' ונחלתו, ובשנית הוסיף כבשם הארץ והרגם מלכיה, ובשלישית ראה שבתם בארץ ופרו ורבו על הארץ והעמידם מלך ינצח את אגג, ותנשא עוד המלכות שראה דוד מתנשא למעלה, וכמו שנאמר (ש"ב ה יב) וידע דוד כי הכינו ה' למלך וכי נשא מלכותו בעבור עמו ישראל, כלומר בעבור אשר הבטיחם שתנשא מלכותם. ועתה בנבואה הזאת הרביעית יוסף לראות ענין המשיח, ולכך הרחיק הענין מאד ואמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב (פסוק יז) מה שלא אמר כן בנבואות הראשונות, ואמר שזאת עצת ה' שיעץ להיות באחרית הימים:

לכה איעצך. יש אומרים הטעם על בנות מואב וזה דבר רחוק בעבור שאמר באחרית הימים והנכון בעיני שהוא כמשמעו אתן לך עצה שתדע מה תעשה כי זה העם כן יעשה לעמך:

ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך. אתן לך עצה שתעשה להכשילם, והוא שהפקיר בנות מואב לבני ישראל, לפי שידע שאלהיהם שונא זמה, ומה שסתם כאן פירש במקום אחר, הוא שאמר (במדבר לא) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו': (...) והרמב"ן ז"ל כתב איעצך ואגיד לך עצה היעוצה מאת ה' אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, וגלה לו נבואה זו שלא יפול עמו ביד ישראל עתה רק באחרית הימים. והנה היו ארבע נבואות, ראשונה הוא שאמר שישראל חלק ה' ונחלתו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא נתחשב, שניה התנבא בכבוש הארץ ושיהרגו מלכים אדירים שבה, דכתיב הן עם כלביא יקום וגו', שלישית ראה ישיבתם בארץ במנוחה והשקט ואמר מה טובו אוהליך יעקב, ושיעמידו מלך שינצח את אגג ושתנשא עול המלכות שראה דוד מתנשא למעלה, שנאמר (שמואל ב ה) וידע דוד כי הכינו ה' למלך, ועתה בנבואה הזאת הרביעית הוסיף לראות ענין המשיח, ולכן הרחיק הענין מאד שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, מה שלא אמר כן בכל הנבואות הראשונות, ואמר שזאת עצת השם שיעץ באחרית הימים. וקרא עצמו עתה שומע אמרי אל ומחזה שדי, יחזה כאשר עשה בנבואה שלישית, והוסיף לקרוא עצמו יודע דעת עליון. והאומר כן, יודע דעת עליון, ירצה לומר שהוא יודע מה בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו באחרית הימים, וזה כענין (ישעיה סג) כי יום נקם בלבי, ואמרו רז"ל לבא לפומא לא גליא, עד כאן:ולפי שהדבר הנסתר הוא צפון בלב לכך נקרא השם הנסתר לב, הוא שכתוב (תהלים עג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, והמלאכים שהם שלוחיו נקראים פיו שהם משתלחים אל הנביאים להגיד להם העתידות, ואם כן הנביאים הם פי המלאכים והמלאכים הם פי הקב"ה, והוא לבא לפומא, כי לא גלה הקב"ה הקץ אפילו למלאכים כל שכן לנביאים, ודניאל לא ידעו אבל נאמר לו (דניאל יב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ:

(...) ודקדק לומר לעמך לומר דוקא לעמך שהם מואב שהיה מלך עליהם הוא שלא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים, (...)

אשר יעשה. כלומר איעצך ואגיד לך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, הוא שאמר ומחץ פאתי מואב, אבל עתה אין לך לפחד מהם כי לא ירעו לך:

אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. כי אמנם הרע "אשר יעשה העם הזה לעמך" לא יהיה בימיך, ואין לך לירא, אבל יהיה "באחרית הימים" בלבד, כאמרו "ומחץ פאתי מואב" (פסוק יז), וכאמרו "אדום ומואב משלוח ידם" (ישעיה יא, יד).

וקרוב לשמוע שאמר לו איעצך שתהיה שב ואל תעשה, מאחר ששלום יהיה בימיך מה לך לדאג על העתיד, כי את אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים ואך שלום יהיה בימיך לכך השמר והשקט ועיקר העצה רומזה בתיבת לכה ר"ל עתה לכה וכלך מדרך זו והרמוז בלכה זה איעצך, שלעת עתה תלך לך ותניח הדבר כי עוד חזון למועד.