קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה:

קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, לשון רש"י. ולמה נהפוך דברי אלהים חיים. ועוד, כי צוה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ) בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם, וספר שם מעשה משה בענין ההקמה, ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה, ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות, ואיחר המוקדם: אבל הנכון שנאמר, כי נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו הש"י שהוא יושב הכרובים, וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו: ואחר כן אמר לו, קח את אהרן ואת בניו אתו, לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו', והוסיף לו בכאן, (בפסוק הבא) ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו: ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א). ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שם מ ב), ושם נאמר לו והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' (שם פסוק יב), והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום, ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה: והנה כל הפרשיות כסדרן, אלא שהקדים, ויכס הענן את אהל מועד (שם פסוק לד), שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (בת"כ ריש שמיני), לסדר כל ענין הקמת המשכן, כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים ענין אשר התחיל בו:

קח את אהרן וגו'. פרשה זו נאמרה קודם הקמת המשכן, וטעם שנאמרה כאן, לומר לך שקדמו כל משפטי הקרבנות ופרטיהן ודקדוקיהן קודם מילואיו, כי לעשות כולן נתכהנו הוא ובניו, ולא נתכהן עד שלמדו משה כל פרטי דיני כל הקרבנות וקיים וקבל עליו לעשות ככל הכתוב ואז אמר לו קח את אהרן שעל מנת כן נתכהן, ועוד שזולת זה משכחת שיביא אדם מישראל קרבן מיד בקרבתו לפני ה' ולא ידע מה לעשות:

[מובא בפירושו לפסוק ל"ו] ופרשה זו של מלואים נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן, שהרי משה בעשרים ושלשה באדר נצטוה בהקמת המשכן והקים אותו, ולסוף שבעה ימים קראו הקב"ה שהוא יושב הכרובים וצוהו על הקרבנות כל הפרשיות שמתחלת סדר ויקרא עד כאן: והנה המשכן נתחנך בקרבן מלואים ולפי מה שכתבתי למעלה בפסוק כי שבעת ימים ימלא את ידכם, בדין היה שיתחנך בו, כי קרבן מלואים הוא קרבן כולל חטאת עולה ושלמים, וכן ענינם כולל כל הבנין, ולכך שמש משה כל שבעה והלביש לאהרן שבעה, מן הראשון שהוא כתונת בד עד השביעי שהוא הציץ כדי להמשיך השכינה הכלולה משבעה, ואז שרתה למחרתו ביום שמיני שהיה באחד בניסן: וטעם המלואים שיהיו חטאת ועולה ושלמים, לפי פשוטו הוא כי הקריב חטאת לכפר על המזבח, כענין שכתוב (פסוק טו) ויקדשהו לכפר עליו, והעולה לרצות על הכהנים, והשלמים להודות לה' כי טוב עשה עמם בצוותו אותם לעשות לו משכן ובית תפארת. וכן בבית המקדש לעתיד יקריבו קרבן מלואים עם חנוכת המזבח, וכשם שהקריבו הנשיאים במשכן חנכת המזבח והקריבו בשבת, כך לעתיד יקריב הנשיא חנוכתו בשבת כמו שמפורש ביחזקאל, המקום יזכנו לראות בבנינו ולהקריב שם קרבנות על גבי המזבח שיהיו לרצון, ויקיים לנו ברחמים הבטחת ישעיה ע"ה שאמר (ישעיה ס) כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר:

קח את אהרן. קחנו בדברים ומשכהו:

[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ' פסוק כ"ה] קח את אהרן. בו בלשון שקרבו לכהונה ואמר לו (ויקרא ח) קח את אהרן, בו בלשון אמר לו לעלות להר:

ואת פר החטאת וגו'. אלו האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה (שמות כז) ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה:

[בהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש למהלך"] ואחר כן אמר לו, קח את אהרן ואת בניו אתו, לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו', והוסיף לו בכאן, (בפסוק הבא) ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו: ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א). ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שם מ ב), ושם נאמר לו והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' (שם פסוק יב), והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום, ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה:

ואת פר החטאת. בה"א כי כבר הזכירו וכן האלים וכן המצות:

ואת פר החטאת ואת שני האילים. הקדים פר החטאת, כאמרם ז"ל: כל חטאת קודמת לעולה הבאה עמה (פסחים נט, א), כי עד אחר שיכפר החטא אין מקום כלל לעולה, כאמרו "עולה וחטאה לא שאלת" (תהלים מ, ז). (...) והקדים העולה למלואים, כי גם בעולה תהיה איזו כפרה, כאמרו "ונרצה לו לכפר עליו" (לעיל א, ד). ואחר שלמות הכפרה נעשו ראוים למלא את ידם להשלימה לעבודה.

והיתה חטאתו אחר המשחו פר, כמשפט כהן משיח, אבל לא נכנס דמו לפנים, כי לא היה חטאו במדרגת רוע שיצטרך לזה, כמו שהיה צריך בהוראת כהן משיח, והוראת בית דין שהחטיאו, ופר ושעיר של יום הכפורים שמכפרים על טמאת מקדש ועל חטאות עונות ופשעים, כמו שמבואר בענין.