אשר צוה ה' את משה בהר סיני. על דרך רבותינו (תורת כהנים בהר פרשה א א) כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, ונשנו מהן באהל מועד, והנה מצות ויקרא שנויות: ועל דרך הפשט, שיעורו, אשר צוה ה' את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל במדבר סיני להקריב את קרבניהם לה', כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת, וצוה במנחה ואשם ובזבחי השלמים במדבר סיני באהל מועד: ויתכן כי טעם בהר סיני, במקום הזה, לפני הר סיני, והוא באהל מועד, וכן עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כח ו), כי איננו בהר ממש, כי עולת תמיד לא התחילו בה רק באהל מועד, דכתיב, וזה אשר תעשה על המזבח וגו' (שמות כט לח), וכן ויסעו מהר ה' (במדבר י לג), וכן, רב לכם שבת בהר הזה (דברים א ו): והטעם בכל אלה, כי ישראל חנו לפני הר סיני בקרוב לו, דכתיב (שמות יט ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, ושם עמדו עד נסעם משם למדבר פארן. והנה עשו אהל מועד והקימו אותו לפני ההר במזרחו, ושם התחילו בעולת התמיד, ובשנה השנית נצטוו על הדגלים והעמידו האהל בתוך המחנות בנסעם. ולפיכך אמר הכתוב בכאן כי זאת התורה לעולה ולכל הקרבנות שצוה השם בהר סיני ביום צוותו במדבר סיני, יגיד כי היה בהר סיני ובמדבר סיני, להודיע שלא היתה בהר ממש במקום הכבוד ששם דיבר עמו עשרת הדברות, ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, אבל היה במדבר סיני מלפני ההר, בתחומו וקרוב לו, ושם אהל מועד. כמו שאמר בתחילת הענין (לעיל א א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד, הודיע אותנו עתה מקום אהל מועד:

להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני וכבר הראיתיך שהמזבח שבנה משה על חלושת עמלק הוא בחורב והוא הר סיני ושם ישבו ישראל שנה פחות עשרה ימים כי כן כתוב ובמדבר לא הקריבו עולות כי כן אמר הנביא הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל גם לא עשו פסח כי אם במצרים ושנית בהר סיני כי במדבר לא היו להם מקנה ואחר שנסעו מהר סיני לא מלו בדרך והנה רובם ערלים ובעבור אכילת פסח מל אותם יהושע:

אשר צוה ה' את משה בהר סיני. דרשו רז"ל כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן. והנה מצות של ויקרא שנויות בהר סיני: ואמנם על דרך הפשט מה שאמר בהר סיני וחזר והזכיר במדבר סיני, פירוש הכתוב זאת התורה לעולה ולקרבנות שצוה ה' בהר סיני ביום צוותו במדבר. אחר שאמר בהר סיני הזכיר במדבר סיני כדי שלא תבין מזה כי היה בהר ממש במקום הכבוד ששם דבר עמו עשרת הדברים, והוצרך ג"כ להזכיר במדבר סיני כדי שלא תבין במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, ומפני זה הזכיר הכתוב את שניהם בהר סיני, במדבר סיני. וענין בהר סיני לפני הר סיני, והזכיר הכתוב כי היה זה במדבר סיני לפני ההר בתחומו וקרוב לו, ושם אוהל מועד, כמו שאמר בתחלת הענין (ויקרא א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הודיע אותנו עתה מקום אוהל מועד, וכל מה שאמר הכתוב עולת תמיד העשויה בהר סיני, פירושו לפני הר סיני, כי בהר ממש לא הקריבו. כן כתב הרמב"ן ז"ל:

[כהמשך לפירושו לפסוק הקודם תחת הכותרת "מה פסוק זה"] ואומרו אשר צוה ה' וגו' חוזר לסיבה שהיא התורה שהזכיר בראש הפסוק, כאילו אמר זאת התורה אשר צוה ה' וגו' שצריכין ללמוד התורה על מנת כן לא לתכלית אחר זולתו, ואומרו ביום צוותו כי דבר זה נאמר להם במעמד הר סיני דכתיב במדבר סיני, ואמר להקריב את קרבניהם כאן רמז בתוספת ביאור מה שפירשתי שמקריבין כל חלקי הקדושה שהם מיוחסים לישראל שהם הם הדרגת הקדושה וכל חלקי הקדושה להם יתיחסו ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדושה כנזכר למעלה:

ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. הנה באר בכאן בפירוש כי הקב"ה צוה בקרבנות, ואם כן יש לשאול מה שאמר הנביא (ירמיה ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה וזבח. אבל הענין כי בודאי הכתוב הוא שצוה בקרבנות והיה זה מחסדיו הרבים, לפי שבשר ודם עלול הוא אצל החטא ואין שום אדם נצול ממנו ואפילו הצדיקים, וכענין שכתוב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועל כן באה מצות הקרבנות מאתו יתעלה להיותה לפניו כפרת עונותינו, שיתעשת לנו האלהים ולא נאבד, ואמנם רצונו הוא שנשמע בקולו ולא נחטא ולא נצטרך לקרבנות, אבל שנביא קרבנות ולא נשמע בקולו לא צוה בקרבנות הללו, ועל זה אמר הנביא ולא צויתים על דברי עולה וזבח, ומצינו בכתוב מפורש (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב, ומקרא מלא אמר דוד ע"ה (תהלים מ) זבח ומנחה לא חפצת, אבל מה אתה חפץ, שנשמע בקולך, זהו שאמר (שם) אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת. כי מן הידוע שעיקר הקרבנות הוא שמוע בקול ה' יתעלה, ומזה הזכיר מיד (ירמיה ז) כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. ואם בעל הקרבן שומע בקול הש"י הלא קרבנו מרוצה ומקובל, וכענין שכתוב (תהלים ד) רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם, וסמך לו זבחו זבחי צדק, ובאורו תרצו לזבוח זבחי צדק שלא תחטאו. ואם אינו שומע בקול ה' יתעלה אין קרבנו מקובל אלא נקרא זבח רשעים, ואמר הכתוב (משלי טו) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו, באורו של כתוב כי טובה תפלת הצדיק ויותר מקובלת היא מקרבנו של רשע. וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, יאמר וקרוב ה' לשמוע תפלת הצדיקים וחפץ בה מאשר יחפוץ זבח הכסילים. ומן הענין הזה הזכיר ישעיה ע"ה על הרשעים המקריבים קרבן והם ברשעם שהוא נחשב להם לעברה גדולה, הוא שאמר (ישעיה סו) שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר וגו', באר כי הרשע השוחט השור להקריבו קרבן הרי הוא כהורג נפש, וזובח השה להקריבו כאלו עורף כלב להקריבו לפניו, והמעלה מנחה כאלו מעלה דם חזיר לפניו: והנה הכלב והחזיר שניהם טמאים אבל יש בכל אחד מהם סימן טהרה, שהרי הכלב מפריס פרסה, והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע, לכך המשיל הרשעים בהן שהם מראים בעצמם שיש בהן קצת מעשה טוב בהקריבם קרבן והנה הם טמאים במעשים רעים, וזה באור הכתוב כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח, כלומר בלא שישמעו בקולי: