ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש. כתב רש"י מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה, כפי החשבון הכתוב בפירושיו. והוא כן בבראשית רבה (לג ז), אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים: ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב, כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי, ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור, שלא כמנין החדש השני הנזכר בהתחלת הפרשה (ז יא), וכמנין האמור בסוף הפרשה (ח יד), איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר, שיהיה העשירי לירידת הגשמים: והראיה מן התיבה שהיתה משוקעת במים מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים, אמה לד' ימים, אינה ראיה, כי מן הידוע בחסרון המים, כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים, יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד. והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים, ובאחד בתשרי חרבו המים, והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמה: ועוד, כי שלח היונה בשבעה עשר יום לחדש אלול, והמים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים, והנה חרבו כולם בשנים עשר ימים. ועל דרך הסברא, אם היתה משוקעת במים י"א אמה, והוא יותר משליש קומתה, תטבע, בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה אל אמה, כי היא הפך הספינות, ויש בה כבדות גדולה: והנראה בדרך הפשט, כי חמשים ומאת יום האמורים בתגברות המים (לעיל ז כד) יכללו ארבעים יום של ירידת הגשם, כי בהם עיקר הרבוי והתגברות. והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן, ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר, הוא החדש השביעי לירידת הגשם. ואחרי ע"ג ימים באחד לחדש אב, הוא החדש העשירי לירידה, נראו ראשי ההרים. והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב: והנכון בעיני, כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני, הוא חדש מרחשון, עד שבעה עשר יום לחדש השביעי, הוא חדש ניסן, והוא יום מנוח התיבה, כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה, שחסרו מאד, ותנח התיבה. והראיה, כי לא אמר הכתוב בכאן "ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה וגו'", כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים, כי ביום החסרון נחה התיבה: והסדר בענין הזה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה. ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות, והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם נגררים במורד, ולא יבשו לעולם. ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק"נ יום לירידת הגשם: ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום, כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה, ונסגרו פתחי מעיינותיו וארובות השמים נסגרו, וייבש האויר מאד ברוח המייבש, והמים אשר בארץ לחכה. והנה חסרו המים הרבה ביום ההוא, ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות. ואחר שבעים ושלש יום באחד לחדש העשירי, הוא חדש תמוז, נראו ראשי ההרים. ומקץ ארבעים יום, בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש, פתח נח חלון התיבה, ואחרי שלש שבועות הלכה היונה מאתו. ואחר שלשים יום הסיר מכסה התיבה: וטעם ויעבר אלהים רוח על הארץ. שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים, ויסכרו בו מעיינות תהום, כי לא אמר הכתוב "ויעבר אלהים רוח על המים": וישכו המים, שהיו נובעין מן התהום וינוחו, מלשון וחמת המלך שככה (אסתר ז י), שנחה. או לשון הסתר הדבר והבלעו, ללמד שנבלעו מי התהום במקומם. וכך אמר זה בסדר עולם (ד) המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח, והיורדים למטה נבלעו במקומם: וטעם ויכלא הגשם מן השמים. שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה, כי היו השמים ברוח הזה כברזל ולא הורידו טל ומטר כלל, וייבש האויר וחרבו המים, כי גשם המבול כבר כלה מיום הארבעים: וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב. יאמר שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה: ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום, דבק עם "ותנח התיבה", לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה, כאשר פירשתי:

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. יום מנוחת התיבה היה בשבעה עשר בניסן. ומה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, התגבורת הזה התחיל בשבעה עשר במרחשון, הוא שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו כל מעינות תהום וגו'. משבעה עשר במרחשון עד שבעה עשר בניסן תמצא ק"נ יום: וכתב הרמב"ן ז"ל: [(לשון הרמב"ן כאן פסוק ד (עמ' נח).) היה הסדר בענין זה כי ביום רדת הגשם נבקעו העינות תהום ונפתחו ארבות השמים וירד הגשם מ' יום, ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ונפסק הגשם לסוף ארבעים, ונשארו מעינות התהום וארבות השמים פתוחים והיה האויר לח מאד, וכל הארץ מלאה מים ולא יבשו לעולם, ועמדו כן בגבורתם עד חמישים ומאת יום לירידת הגשם, ואז העביר הש"י רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעינות תהום, כי חזרו המים הטבעיים (הטבעיים, ברמב"ן: הנובעים מהם) אל מקומם עד שנתמלא התהום כמו שהיה מתחלה, ונסגרו פתחי העינות וארבות השמים נסגרו, וייבש האויר מאד ברוח המיבש, והנה חסרו המים הרבה (ברמב"ן: חסרו המים הרבה "ביום ההוא". וכן בפירוש הטור על התורה כמו ברמב"ן. ועיין בביאורים.) ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות. ואחר ע"ג ימים, באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים, ומקץ ארבעים יום שהמתין אחר שנראו לו ראשי ההרים וזה נופל בעשרה באב פתח חלון התיבה, ואחר שלשה שבועות הלכה היונה מאתו, ואחר שלשים הסיר מכסת התיבה], עד כאן:

בחדש השביעי. סיון והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים:

ותנח התיבה בחדש השביעי. הוא סיון שהוא שביעי ז' לכסליו שפסק בו הגשמים שאין לפרש שביעי לירידת גשמים דהיינו מרחשון ויהיה שביעי אייר שהרי עם כל זה חשוב ארבעים ימים ומירידה ק"נ יום מתגבורת לא תמצא שהיו כלין עד אחד בסיון וא"כ לא נחה התיבה מאייר עד יום שבעה בסיון ונחה בי"ו ימים לאחר שפסק תגבורת:

בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה. שהרי כתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום הרי אמה לד' ימים נמצא שבי"ו בסיון לא חסרו אלא ד' אמות ונחה התיבה ליום המחרת למדת שהיתה משוקעת י"א אמה במים שעל ראשי ההרים:

[מובא בפירושו לפסוק ה'] והנה גם לדברינו גם לדברי רבותינו וכל המפרשים יהיו הרי אררט מן "ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (לעיל ז יט) שהיו המים עליהם ט"ו אמה, ולכן יקשה זה, כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאד, וארץ אררט בשפל הכדור הקרוב לבבל. ואולי נאמר כי היה החסרון בי"ז לחדש השביעי גדול מאד מט"ו אמה, וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים, לא הרי אררט, ויקר מקרה התיבה שהיתה בארץ אררט בחדש השביעי, ותנח על ראשי ההרים ההם: