כל אלה שבטי וגו'. צריך לדעת מנין זה של י"ב, אם לוי בכלל, אם כן אין הכתוב מונה ליוסף אלא באחד ויעקב אמר אליו (מח ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון, ואם אין לוי בכלל כמו שמצינו שהכתוב לא מנאו בחומש הפקודים בחשבון י"ב שבטים שבדגלים ג' בכל דגל קשה למה יגרע לוי מברכת אביו, ואם לצד שלא מצינו לו אלא קנטור ולא אמר אלא המבורכים אם כן לא יבא במנין גם ראובן ושמעון. ואולי כי לא התחיל הכתוב למנות אפרים ומנשה במנין שנים עד אחר יציאת מצרים וכאן מנה הכתוב יוסף וזה דוחק. והנראה לומר בזה הוא כי לצד שאמר הכתוב איש אשר כברכתו ברך וגו' ומצינו שיעקב כלל שמעון ולוי בכלל אחד לזה מנה שניהם באחד:

כל אלה שבטי ישראל. אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי"ב שבטים באמת, אשר נכתבו על החשן והאפוד "לזכרן לפני ה'" (שמות כח, כט), והיו בברית הר גריזים והר עיבל, וכנגדם הקים משה שתים עשרה מצבה, ויהושע הקים אבנים בירדן ובגלגל, ואליהו אבנים במזבח. אבל מנשה ואפרים לא היו במנין השבטים, זולתי בענין ירשת הארץ והנמשך אליה, בהעדר שבט לוי.

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. היה הכתוב ראוי לומר אלה שבטי ישראל ומה שהזכיר כל אלה לפי שראובן ושמעון ולוי קנטרם ולא ברכם למדך הכתוב הזה שכולן שקולין זה כזה וראויים לברכה, כך פירש"י ז"ל: ולפי דעתי ירמוז הכתוב כי כל המציאות כלו מתקיים בזכות שבטי ישראל י"ב ועל כן הזכיר בהם לשון כל אלה כלשון האמור בכל הנמצאים כלם (ישעיה סו) ואת כל אלה ידי עשתה, ובא להורות שכל הנמצאים כלם מיוסדים על שבטי ישראל י"ב, והוא מה שדרשו רז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לעולם וע"כ תמצא מספר י"ב רשום בשלשת חלקי המציאות בעולם העליון י"ב מלאכים הסובבים כסא הכבוד שכנגד כתוב בכסא שלמה (מלכים א י) ושנים עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה, בעולם האמצעי י"ב מזלות, בעולם השפל י"ב שבטי ישראל, ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז) גם את זה לעומת זה עשה האלהים והבן זה:

[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ג פסוק ו'] יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור, ולא הזכיר שמעון, בעבור עון פעור, כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג, וכן דעת רש"י והמפרשים. ולפי דעתי אין מספרם ראיה, בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה. וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור, ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם, נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם, וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל, כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם. וכן המוכה איננו ראיה, כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט, והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה. ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם, והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז), תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם, והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם. וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון, ולא ימחה שבט מישראל, שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, ולמה לא יברכם. והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם: וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט), ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם, ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין. והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא, והוא בכלל הברכה: והנכון בעיני, כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד, ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר (פסוק יז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והיה זה בעבור שני דברים, האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח, ובדגלים, ובנחלת הארץ, הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם, ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן, והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו:

וזאת אשר דבר להם אביהם. סיים בזאת ובו בלשון פתח משה וברכם וזאת הברכה (דברים לג, א). וזהו מזקנים אתבונן (תהלים קיט, ק):

וזאת אשר דבר להם אביהם. ע"ד הפשט באורו וזאת הברכה אשר דבר להם אביהם: ועל דרך הקבלה מלת זאת היא כנסת ישראל שכתוב בה (שיר ז) זאת קומתך דמתה לתמר, והיא התרומה שנאמר (שמות כה) וזאת התרומה והיא הברית שנאמר (בראשית ט) זאת אות הברית, והיא התורה שנאמר זאת התורה, שנתנה בשם המיוחד שנאמר וידבר אלהים, ולזה רמז הנביא שאמר (חבקוק סח) נתן תהום קולו, וזהו שכתוב (ויקרא טז) בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי זה השער לה' אשר צדיקים יבואו בו אל הקדש כענין שנאמר (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה': והנה יעקב השיג המדה הזאת והיא שירדה עמו למצרים, ועל כן אמר הכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם, שהשכין עליו הברכה הזאת, ואמרו במדרש וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם יעקב עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל, רמזו לנו בזה כי יעקב לא השיג כי אם זאת האחרונה ועל כן הזכירה באחרונה והפסיק דבריו בה, אבל משה שזכה והשיג למעלה ממנו עד החכמה, לכך התחיל בזאת האחרונה ובה היו תחלת דבריו ומשם יעלה ויבא אל הקדש ועל כן תמצא שרמז משה עשר ספירות בפרשה ההיא ושם אבאר זה בעז"ה:

[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ג פסוק א'] איש האלהים. להגיד כי ברכתו מקויימת, כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו. והנה יקרא הכתוב למשה רבינו "איש האלהים" וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם, ולא יאמר הכתוב "איש ה'" אבל יאמר משה עבד ה' (להלן לד ה), והטעם ידוע לכל משכיל: וכן על דרך האמת, וזאת היא הברכה, כי מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג), וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם, זאת הברכה, הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי, ירמוז לציון עיר דוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, והמשכיל יבין: ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו בבראשית רבה (ק יג) , וזאת אשר דבר להם אביהם, עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל, כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם, הוי וזאת אשר דבר להם אביהם, אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו'. כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה, והיא הברית דכתיב (בראשית יז י) זאת בריתי, וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג):

[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ג פסוק א'] ד"א במדרש (דב"ר יא א) אמרו, משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ומשה התחיל בוזאת. ונראה לפרש מדרש זה בשני פנים. האחד הוא, שמלת וזאת לשון נקיבה, כי כל שירות עה"ז נאמרו בלשון נקיבה כי בכולם יש צער ולעתיד בלשון זכר כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ דהיינו העתיד ונסתם ממנו. ע"כ היו כל ברכותיו ביעוד עוה"ז מראש ועד סוף ע"כ חתם הברכות במלת וזאת. כי כל יעוד העולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלהים ושרתה עליו השכינה ע"כ התחיל בזאת אבל לא חתם ברכתו בזאת, כי תחילת דבריו היו ג"כ ביעודי עוה"ז כי המה הכרחיים להשיג על ידם השלימות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד העה"ב באומרו אשריך ישראל. וכן מסיק בילקוט כאן (תתקסד) שכל פסוק זה מדבר באושר האמיתי לעוה"ב אשריך ישראל מה מתוקן וגנוז לך לעוה"ב כו', וכן מ"ש ויראהו ה' את כל הארץ וגו', עד הים האחרון (לד א,ב). דרשו בו עד היום האחרון (ספרי לא ב) דהיינו לעוה"ב, א"כ הוא היה הפך יעקב שנסתם הקץ ממנו ולמשה נגלה על כן התחיל ממקום שפסק יעקב כי סוף ברכותיו לא היו כי אם יעודי העוה"ז, אבל משה תחילת ברכותיו היו יעודי עוה"ז אבל סופם היו ביעודי עוה"ב כאמור. השני הוא, שלכך פתח ממקום שפסק יעקב, לפי שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב כמ"ש וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (לג כח). למדך שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, ובודאי הוסיף בכל ברכה איזו דבר לכך נאמר וזאת הברכה שנוסף על ברכותיו של יעקב שנחתמו בוזאת ברכם גם הוא בתוספת בכל ברכה וברכה מצד היותו איש האלהים, נגלו אליו תעלומות חכמה ביותר ומה שיהיה לישראל עד יום האחרון ועד בכלל.

וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן אלא כך פירושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי ת"ל ויברך אותם כולם במשמע:

אשר דבר וגו' ויברך וגו'. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם והוא אומרו אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין. וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ארור אפם זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האושר גם כן:

ויברך אותם. בזולת מה שאמר למעלה

איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד:

אשר כברכתו. העתיד לבא כמו שאמור למעלה אשר יקרא אתכם באחרית הימים:

איש אשר כברכתו. כאשר באה לכל אחד מהברכות כן ברך אותם כטעם איש כפתרון חלומו:

אשר כברכתו. פי' הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות:

איש אשר כברכתו ברך אותם. והלא כבר הזכיר ויברך אותם. ע"ד הפשט ויברך אותם אמר בכלל, איש אשר כברכתו ברך אותם בפרט, או יאמר ויברך אותם לשעה ברך אותם לדורות: ועל דרך המדרש לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה ולנפתלי קלותו של איל ולבנימן חטיפתו של זאב יכול שלא כללן בכל הברכות ת"ל ברך אותם: וע"ד הקבלה איש אשר כברכתו ברך אותם י"ב שבטים הם דוגמת י"ב צנורות של מעלה ועליהם רמז דוד כשאמר (תהלים קכב) ששם עלו שבטים שבטי יה, הזכיר לשבטים על י"ב של מעלה ושבטי יה על י"ב של מטה החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף, הראובני והשמעוני, וזהו שאמר איש אשר כברכתו ברך אותם כברכתם של מעלה ברך אותם למטה:

איש אשר כברכתו ברך אתם. לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד, כגון ליהודה בענין המלכות, וליששכר בענין התורה, וללוי בענין העבודה.

ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו מה ת"ל ברך אותם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותה של אילה יכול שלא כללן כולם בכל הברכות ת"ל ברך אותם:

ברך אותם וגו'. אמר אותם לשון רבים להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו ולכל אחיו כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו לכל אחיו יגיעו גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם: