| וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע |
| | מדוע מזכירה התורה שיעקב יצא? ומדוע היא חוזרת על זה לאחר שכבר כתוב בפסוק ז' שהלך? |
| | | רש"י |
| | | | ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. וכן (רות א) ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות: |
| | | אור החיים |
| | | | ויצא יעקב וגו'. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו' וילך וגו', להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו'. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו'. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פס"ח) כל תיבה וכו', עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים: אכן התורה התכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו' פי' לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי' חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב: |
| | | כלי יקר |
| | | | ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פירש רש"י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. ויש להתבונן וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה. ויש פנים לכאן ולכאן כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סד"א שאין יציאתו עשה רושם קמ"ל. ודוגמא לזה מסיק ברבתי (סח ו) שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה, שם ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר' עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ"ל. ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק ע"כ לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם. דבר אחר, לכך הזכיר כאן לשון יציאה ובמקום אחר (בראשית יב י) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו ית' וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד) נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה, ועל כן קשה לבעל מדרש זה מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב כד) ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. דבר אחר לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ"ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את"ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כז מד) וישבת עמו ימים אחדים מ"מ למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא הולך ולא יוצא, והוא לא כן עשה אלא ויצא יעקב מכל וכל כאילו שכח כל בית אביו ואמו על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ"ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו כמ"ש (שם מא נא) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה' היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו ולא יכול כי נשני אלהים. |
| | מה יעקב עשה בבאר שבע? מדוע לא הוזכר שהוא היה שם עד כה? סדר המאורעות. היכן קפצה לו הדרך? |
| | | רבינו בחיי |
| | | | ויצא יעקב מבאר שבע. באר שבע בארץ ישראל, כי כן כתוב למעלה ביצחק ויעל משם באר שבע. ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע ולא יצא מימיו חוצה לארץ: והנה הכתובים לא הזכירו שהלך יעקב לבאר שבע, אבל מתוך שהזכיר ויצא אתה למד שהלך לשם ליטול רשות מן השם יתברך אם ילך לחרן כאשר צוו עליו אביו ואמו, ומשום כבוד אביו שעלה לשם ליטול רשות ושם הבטיחו הקב"ה אל תירא. (וכן) דרשו רז"ל אמר יעקב כשם שהלך אבא לבאר שבע כך אני הריני הולך לבאר שבע, אם יתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא: ודע כי לולא שרצה ליטול מהקב"ה רשות היה ראוי הכתוב לומר ויצא יעקב מחברון כי שם גר אברהם ויצחק ושם נטל הברכות. וסדר הענין ויצא יעקב ויפגע במקום וילן שם. יגיד לך הכתוב כשיצא פגע במקום, הוא הר המוריה. ואחר שלן ושכב במקום ההוא ונתן לו הקב"ה רשות לצאת כענין שאמר והנה אנכי עמך והשיבותיך אל האדמה הזאת היא באר שבע שהיא מארץ ישראל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי אחרי ששכב בבאר שבע השכים יעקב בבקר ונשא רגליו ארצה בני קדם, והנה כל הפרשה כולה אחר אשר פגע בהר המוריה ואחר שלן בבאר שבע וכל הענין באורך אחר שירד. ומה שכלל כאן וילך חרנה פרט וישא יעקב רגליו וילך להגיד כי הלך אחר מראה החלום: |
| | | רמב"ן |
| | | | כי אם בית אלהים וזה שער השמים. הוא בית המקדש שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים. וכתב רש"י אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא (ב"ר סט ה), הסולם הזה עומד בבאר שבע, ושיפועו מגיע עד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה, וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם רגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע שפועו כנגד ירושלם. ושאמרו רבותינו (חולין צא:) צדיק זה בא לבית מלוני, ועוד אמרו (פסחים פח.) יעקב קראו בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלם, ומהיכן למדו לומר כן, אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:) שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום: ואם תאמר, כשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עכבוהו שם, איהו לא יהב דעתיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מסייע לן וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, קפצה ליה ארעא עד בית אל. כל אלו דברי הרב: ולא נראה לי כלל, שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן, כמו שאמרו בסנהדרין (צה:) שלשה קפצה להם הארץ, אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. ופירשו אליעזר עבד אברהם, דכתיב (לעיל כד מב) ואבא היום אל העין, למימרא דההוא יומא נפק. יעקב, דכתיב ויפגע במקום. כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום: הנה בפירוש אומרים שכיון שעלה בלבו בחרן לחזור קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו, לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם. ובבראשית רבה (נט יא) עוד עשו שניהם שוים בקפיצה, אמרו ויקם וילך אל ארם נהרים (לעיל כד י), בר יומו, ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי. וביעקב דרשו (ב"ר סח ח) כן, וילך חרנה, רבנין אמרין בר יומו. ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שטרח יעקב לחזור מחרן ועד בית אל מהלך כמה ימים. ועוד, כי בית אל איננו סוף גבול ארץ ישראל מפאת חרן, כי חרן ארץ קדם הוא. ועוד, שאין האמצעות נקרא שפוע הסולם. ועוד, מה טעם להיותו כנגד בית אל, והאמצע איננו מורה על דבר יותר מכולו: אבל מדרשים הללו ענין אחר להם. אמרו שם בבראשית רבה (סח ה) אמר רבי הושעיה, כבר כתיב (לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם, ומה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע, אלא אמר, אבא בשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע, אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא, לפיכך הוצרך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע: וכוונת המדרש הזה כי הם סבורים שיעקב בחברון נתברך שהוא ארץ מגורי אביו, ולשם חזר אליו, שנאמר (להלן לה כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. ואם כן הכתוב שאמר ויצא יעקב מבאר שבע, כי כאשר צוהו אביו ללכת אל לבן הלך שם ליטול רשות, והוא המקום שלן בו וראה מראות אלהים ונתן לו הרשות לצאת, כמו שאמר: ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת. והסולם שראה, לדעת רבי יוסי בן זימרא ראה שרגליו בבאר שבע במקום אשר הוא שוכב שם, וסוף שיפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד כנגד בית המקדש, נסמך בשמים בפתח שהמלאכים נכנסים ויוצאים בו, והשם הנכבד נצב עליו, ולכן ידע שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה, ובית המקדש בית אלהים. ובבקר נשא יעקב רגליו מבאר שבע וילך חרנה בן יומו, והיא קפיצת הדרך שלו. זהו דעת רבי יוסי בן זימרא שאמר בבראשית רבה (סט ז) הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה: והאבן אשר שם מצבה לא במקום שכיבתו הקים אותם, שהרי באר שבע איננו בית אל, והוא בבית אל העמיד אותה ולשם חזר בשובו, שנאמר (להלן לה א) קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך וגו', אבל הקים אותה כנגד השיפוע במקום שראש הסולם עומד שקרא אותו בית אלהים, והיא עיר לוז. ולדעתו של רבי יוסי בן זמרא לוז היא ירושלים שקראו בית אל. ואפשר שיהיה כן לפי המקראות שבספר יהושע. ובאמת שאיננו בית אל הסמוך לעי, כי כן שם העיר ההיא לראשונה בימי אברהם וקודם לכן: ורבי יהודה ברבי סימון חלק שם (בב"ר סט ז) על רבי יוסי בן זימרא ואמר הסולם הזה עומד בבית המקדש, ושיפועו מגיע עד בית אל, מאי טעמיה, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' ויקרא שם המקום ההוא בית אל. ודעת רבי יהודה ברבי סימון כי "ויפגע במקום" הוא הר המוריה. וילן שם כי בא השמש לו בלא עתו, שאמרו צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, וראה הסולם רגליו במקום ההוא ושיפועו שהוא ראשו מגיע עד כנגד בית אל זה, והיא עיר לוז. ואמר כי זה המקום בית אלהים, ושיפוע הסולם שער השמים. והנה הר המוריה טוב לתפלה, וגם בית אל מקום ראוי לעבוד שם האלהים והקים המצבה בבית אל, כי לדעת כולם כנגד השיפוע הקים אותה: ויסכים דעתו של רבי יהודה ברבי סימון עם המדרש שבגמרא בפרק גיד הנשה (חולין צא:) ובפרק חלק (סנהדרין צה:) שיעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן וכשנמלך לחזור ולהתפלל במקום שהתפללו אבותיו בהר המוריה, אז קפצה לו הארץ ויפגע מיד בהר המוריה. ושמא דעתם שקפצה לו בהליכה ובחזרה כדברי האומר (בב"ר סח ח) וילך חרנה בן יומו, ויפגע במקום מיד בפתע פתאום: ומצאתי עוד מפורש בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק לה), אמר בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו, והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה מהלך שני ימים, והגיע לשם בחצי היום וכו', אמר לו הקב"ה, יעקב, הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות ולשכב במקום הזה, אמר לפניו, רבון כל העולמים, עד עכשיו יש לשמש ירידות מעלות חמשים ואני שוכב במקום הזה, ובלא עתו בא השמש ממערב, והביט יעקב וראה את השמש בא במערב, וילן שם כי בא השמש, לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו, להודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים עשר שבטים. ונעשו כלן אבן אחת, להודיעו שכלן עתידים להיות גוי אחד בארץ, שנאמר (ש"ב ז כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד: השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה, שנאמר: ויירא ויאמר מה נורא המקום, מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר: וזה שער השמים. ושב יעקב ללקט האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה, שנאמר: ויצוק שמן על ראשה. מה עשה הקב"ה, נטל רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ, ומשם נפתחה הארץ, ועליה היכל ה' עומד, שנאמר: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן, עד כאן: והנה המדרשים כולם, אף על פי שיש ביניהם חלוף במקצת, אבל כלם מודים שקפיצת הארץ היתה ליעקב שהלך מהלך כמה ימים כהרף עין. ויתכן שכלם מודים זה לזה ובכל הליכותיו קפצה לו, בלכתו מבאר שבע לחרן, וברצותו לשוב להר המוריה, ובצאתו משם לחרן. ואין אחד מכל המדרשים שיאמר כדברי רש"י: |
| | מדוע פרשה זו סתומה? רמז. |
| | | בעלי טורים |
| | | | ויצא יעקב. יש אומרים שפרשה זו סתומה והטעם לפי שיצא בסתר וברח בהחבא. |
| | | דעת זקנים מבעלי התוספות |
| | | | ויצא יעקב. לפיכך פרשה זו סתומה מפני שיצא בצנעא מפני עשו: |
| | מה הקשר בין פסוק זה לבין קודמיו? |
| | | רש"י |
| | | | ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתיב וירא עשו כי ברך וגו' ומשגמר חזר לענין הראשון: |
| | | אור החיים |
| | | | ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו'. |
| | פירוש לכל הפרשה בדרך רמז |
| | | אור החיים |
| | | | [מובא בפירושו לפסוק י"ד] ובדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רז"ל (זהר חלק א קמז) ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו מבאר שבע מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), ואומר וילך חרנה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב (לעיל ד' ז') לפתח וגו', ואומרו ויפגע במקום כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו וילן שם כי בא השמש שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב) אל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואומרו ויקח מאבני המקום על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה:) וז"ל אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה דכתיב (תהלים ד) אמרו בלבבכם והוא אומרו מאבני המקום פי' בניינו של עולם שהם דברי תורה, גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא.) תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה. ואומרו וישם מראשותיו יכוין על דרך מה שאמר רשב"ל אם לא נצחו יקרא קריאת שמע שעל המטה שנאמר על משכבכם. ואומרו וישכב במקום ההוא יכוין למה שסיים רשב"ל לא נצחו יזכור לו יום המיתה, והוא אומרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ בית מועד לכל חי, ואחר כל התנאים הללו מובטח הוא שינצח היצה"ר, ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו, וצא ולמד חלומותיו של ר' אלעזר בן ערך המובאים בספר הזוהר (ח"א קלט ובז"ח לך כה.). והסולם הוא סוד נפש אדם ולהיות שבצאת נפש מאדם בשוכבו לא תעקר בהחלט מגופו של אדם אלא חלק ממנה בגוף, והוא אומרו מוצב ארצה וחלק מגיע השמימה, והעד על זה כשיהיה האדם ישן יקיץ על ידי התנועעות הגוף הישן ואם נפש האדם נפרדה והלכה לה לא תרגיש בהתנועעות הגוף אלא ודאי כי מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה פי' שאין מפסיק בינה ובין השמים, כיון שיצר הרע באדם אין, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו מלאכי אלהים עולים וגו' ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה ויעלה באמצעותה אורות עליונים בשורש נשמתן והם נקראים בדבריהם ז"ל (זהר ח"א יח) מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלהים, וכן הוא במשנת חסידים (אבות פ"ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, ובעלות אלו ירדו מיין דכורין כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים העליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו ויורדים בו. ואומרו והנה ה' נצב פי' שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה ולא בחלום ידבר בו אלא תגלה עליו השכינה, ולזה תמצא שאמרו ז"ל (רמב"ם הל' תשובה פ"ה) על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה וכולן מוכשרים לדבר זה: |
| וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: |
| | פירוש, למה לא כתוב "לחרן"? מדוע הוזכרה הליכתו זו לפני הגעתו לשם, הרי מתרחשים לו דברים בדרך? |
| | | רש"י |
| | | | וילך חרנה. יצא ללכת לחרן: |
| | | רשב"ם |
| | | | ויצא וילך חרנה. הלך לצד חרן: |
| | | אבן עזרה |
| | | | אמר הגאון כי וילך חרנה. ללכת. ואיננו רק כמשמעו ושב לבאר מה שפגע בדרך ולא הלך ביום אחד כי בדרך לן: |
| | | אור החיים |
| | | | ויצא יעקב וגו'. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו' וילך וגו', להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו'. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו'. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פס"ח) כל תיבה וכו', עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים: אכן התורה התכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו' פי' לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי' חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב: |
| | | ספורנו |
| | | | ויצא יעקב.. וילך חרנה. הלך להגיע לחרן, וטרם הגיעו קראוהו אלה שהזכיר. |
| | מדרש חז"ל על הליכה זו. |
| | | רבינו בחיי |
| | | | ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הלך לו ביום א' מבאר שבע עד חרן שיש שם מהלך ג' ימים. נרמז מלשון הכתוב שהוא מורה על תכיפת דבר, וזהו מבאר שבע, וילך חרנה וכן הלשון בסוף הפרשה תכף שנשא רגליו, וכן הלשון כתוב באליעזר ויקם וילך. ג' קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם, ויעקב, ואבישי. אליעזר דכתיב ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי. ובמקום אחר דרשו ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו יהיב אדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הוא הר המוריה: ובאור המדרש כי כאשר התגעגע יעקב להר המוריה שיתפלל בו, מיד בפתע פתאום קפצה לו הדרך ולא הוצרך לחזור ולטרוח כלל. ולפי הענין הזה למדנו שתי קפיצות, האחת בלכתו מבאר שבע עד חרן שהלך שם ברצונו. והשנית למען לא יצטרך לטרוח ולשוב: |
| | רמז. מה הקשר לפסוק הבא? |
| | | אור החיים |
| | | | עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה. ולדבריהם ז"ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו', ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה: |
| | הקדמת רבינו בחיי |
| | | רבינו בחיי |
| | | | ויצא יעקב בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס (משלי יא): שלמה המלך ע"ה הזכיר בספרו כלל כל המדות החמודות והמגונות וש בכלל דבריו הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד, כי כן כוון המדות ממש זו לעומת זו מדה כנגד מדה דבר והפכו. ומקרא מלא הזכיר בזה, הוא שכתוב (משלי כא) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. נתן הצדיק לעומת הרשע וישר לעומת הבוגד, וכן הזכיר עוד (שם יא) צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. וכן דרכו בכל מקום שהם בו לכוון סדר המדות ממש זו כנגד זו להזכיר הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד כי הוא הפכו הגמור: וידוע כי הישר הוא המכיר היושר והאוהב אותו והבוחר בו, והוא יסבול כל דבר קשה שיחייב לו היושר והוא הנכנע אל האמת, והבוגד בהפך כל זה איננו מכיר היושר ואף אם יכירנו לא יודה בו אבל בכל פעולותיו יעשה הפכו. ואעפ"כ מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה שהוא נותן בפסוק אחד מדת היושר ומדת הרשע זה לעומת זה. והכתוב הזה אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו אלא אף בברכתו כלומר בכל מה שחננו השי"ת, והנה הרשע בהפך ממנו זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נדבק בו אבל תהרס ותחרב העיר אשר הוא יושב בה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסות העיר בדברי פיו והצדיק כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת. וכלל הענין כי הצדיק סבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (קהלת יא) ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, זה איש צדיק, כלומר העץ שהוא הצדיק במקום דירתו שם יהו פירותיו. ויצא יעקב כו' וכאשר יחסר הצדיק ממנו יחסר גברא רבא מארעא דישראל, והנה יציאתו מן העיר עושה רושם, וכן ויצא יעקב. אמרו במדרש (לא הול"ל אלא) וילך חרנה ומה ת"ל ויצא כו' אלא ללמדך שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה: אמר המדפיס הפסקא הזאת נלקה בחסר ויתיר וערבוב דברים בהעתקה הראשונה, ואנכי ת"ל יגעתי ומצאתי להשים מעקשים למישור, והרוצה יעיין בדפוסים הישנים וירא את כל הנתקן הזה יצחק בן יעקב ז"ל= |
|