| וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים |
| | מהו "מקץ"? באיזו שנה מדובר כאן? הסבר ללשון הפסוק המכוונת לשנה זו |
| | | רש"י |
| | | | מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה שהיא השנה השמינית ולמה קורא אותה שנת השמטה שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית, היוצא למוצאי שביעית: |
| | | אבן עזרה |
| | | | מקץ שבע שנים. תחלת השנה: |
| | | רבינו בחיי |
| | | | מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות. זו היא מצות הקהל, ופירוש מקץ מסוף, וכן כל לשון קץ האמור ענינו סוף, כלשון (בראשית ו) קץ כל בשר בא לפני, והכוונה בסוף השבע שנים, כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד של חג הסכות. אבל מה שכתוב במצות השמטה (דברים טו) מקץ שבע שנים תעשה שמטה, פירוש מסוף שבע שנים, ויהיה הסוף הזה מכלל השבע, לא שיעברו השבע, וכן אמרו רז"ל שביעית אינה משמטת אלא בסוף, והוא שקיעת החמה של מוצאי שביעית, וא"כ הקץ שנאמר כאן והנאמר בשמטה הכל אחד, וזה וזה לשון סוף הוא, אלא שהקץ האמור כאן הוא חוץ למספר השבע והאמור בשמטה הוא מכלל השבע: |
| | | רמב"ן |
| | | | [מובא בפירושו לפרק ט"ו פסוק א'] וטעם "מקץ", אמר ר"א בתחלת השנה, וכן אמרו המדקדקים כלם, כי הראש והסוף יקראו קצה, שכל דבר יש לו שתי קצוות, וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח), על שני קצותיו (שם כה יט), על ארבע קצותיו (שם כז ד). ואין דבריהם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש, ואלו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון: ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) "מקץ" בסוף השבע, ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים, יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו, ולכך אמרו (ערכין כח:) שאין שביעית משמטת אלא בסופה. וכן לדעתם (שם), מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, בסוף השבע, אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד, והקץ הנזכר שם מופלג, שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות. והנה טעם שניהם "מתכלית", יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה, ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל: ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו, והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף, וראשם וסופם בהם, ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו, אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע, שהוא סוף המספר ההוא. ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה: וטעם "מקץ", כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט), והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו. וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיה לד יד), פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר, והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם, וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (להלן פסוק יב), כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר: והנה על דרך הזה, היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות, בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה. אבל לא נוכל לומר כן, כי רבותינו (סוטה מא.) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית, היא השנה שאחר השמטה. ועל כן אמרו המפרשים, כי פירוש "במועד שנת השמטה" במועד השנה הראשונה של מנין השמטה: וזה איננו נכון, כי לא תקרא בכתוב "שנת השמטה" רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה', וכן "שנת היובל", ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד:) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל: אבל כך אני אומר, כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר, ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו. ומקצה אחיו (בראשית מז ב), מקצה בחוברת (שמות כו ד), ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה), מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מ"א ו כד), כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו. קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג), ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) , בא הקץ (יחזקאל ז ב), קץ בא (שם פסוק ו), כלם תכלית הדבר הנזכר, והוא אחריו שנקצץ ונחתך. וכן הענין בלשון הסוף, טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב), אחריו שכבר מת, ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט), את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא), במעשה עצמו, ובלשונם (ב"ב יג:) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו: ויהיה פירוש הכתוב, מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל. ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר, הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה, וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג), זמן, וכן כל המועדים זמנים. והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש "בחג הסוכות", ו"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" מכלל המספר, ולא הוצרך להאריך ולבאר זה, שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה, ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט: ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות, כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה, וא"כ יהיה "מקץ שבע שנים" בסוף וחוץ ממנו בסמוך. ואמר "במועד שנת השמטה", להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי, לא שתגיע השמטה עד החג הזה: וראיתי לאחד מן המחברים שכתב, מלמד שמוסיפים מחול על הקדש, והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית. וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב:) בראיות ברורות שאיננו אמת: ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו ב"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" שאין משמטת כספים אלא בסופה, שהוא מדרש מפני שלא אמר "השנה השביעית תעשה שמטה", ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה. ורצונם בקץ הזה, חוץ ממנו. ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה, שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית: |
| בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: |
| | מהו עניינו של מועד זה למצוות הקהל? |
| | | כלי יקר |
| | | | [מובא בפירושו לפסוק י"ב] הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אמרו רז"ל (חגיגה ג) אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאל"כ לא הוצרכו לטעם ליתן שכר כו' וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם. ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויק"ר ל ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע"כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר"ה יח) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו'.ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר' אמור (כג מ) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר"ה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע"כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע"כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע"כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס. וזהו ג"כ טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלו ביום ראשון של חג צוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים. כי שנת השמטה גורם ג"כ ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי בקום ועשה אין הכל שוים אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום, וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו הנה ביום א' של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות, וזה"ש אנשים ללמוד כו' טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה אז מבקשים תחנונים מלפניו ית' על מחילת העון ויאמרו אם לא למענינו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב כו', וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו ית' עשה למען טף אלו המובאים בית ה' כדרך שנאמר ביואל (ב טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו'. |
| | עיון במצוות הקהל על דרך הסוד |
| | | רבינו בחיי |
| | | | ואם תשכיל בסוד מצות ההקהל תמצא כי כשם שבאה מצות השמטה לרמוז על וחד חריב כן מצות ההקהל שהוא אחר עבור השבע לגמרי בתחלת השמינית תרמוז על מלת לעשות שנחתם בו מעשה בראשית אחר הזכירו ענין השבת, וכן מצינו (תהלים צב) במזמור שיר ליום השבת שהזכיר אחריו צדיק כתמר יפרח, וכבר הזכרתי זה בבראשית. וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה', ולכך היתה מצותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה, וכן אמרו חכמי האמת היה הקב"ה מביט בתורה ובונה עולמו. ועוד קריאת התורה להורות כי היא קיום העולם וא"א לו להברא זולתה, והיה ההקהל במקום אשר יבחר, כי תחלת הבריאה משם, שנאמר (שם נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל העולם, וזה מבואר: |
|