כי תשה ברעך. תחוב בחבירך: משאת מאומה. (שם) חוב של כלום:

משאת מאומה. אפילו שכר כתף וזולתו, כשזקפם עליו במלוה, כמו שקבלו רבותינו ז"ל.

תשה. מגזרת נשה: ה"א מאומה. נוסף כה"א לילה:

לעבוט. לקחת משכונו:

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ליקח משכונו

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ליקח משכונו, לא המלוה ולא שליח ב"ד.

והנה זו מדת רחמנות, שהתורה חסה על בשתו של לוה כשאחרים מחפשין כלי ביתו, ועוד מטעם שלא יבאו לידי מריבה ורציחה,

אבל ערב מותר לבא לביתו למשכנו, הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי כ) לקח בגדו כי ערב זר. והיה ראוי יותר למשכן את הלוה שאכל ושתה ובזבז המעות יותר מן הערב שלא באו המעות לידו, אבל הטעם בזה מפני שהלוה לא לוה אלא מתוך הדוחק, והערב נכנס ערב מתוך השפע, לכך התירה התורה למשכן את הערב ולא הלוה:

כי תשה ברעך. סמך לצרעת לומר שעל ידי זה בא הצרעת שאומר לו חבירו השאילני כלי שלך והוא אומר אין לי, ולמחר באים נגעים על ביתו וצוה הכהן ופנו את הבית והכל רואים שיש לו:

[מובא בפירושו לפסוק כ'] לא-תשיך לאחיך. אחר שהזהיר להשמר מן הדברים הגורמים שתסתלק השכינה מישראל, הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרותה בישראל, והם: ענין הרבית (כ-כא) ; והנדרים (כב-כד), אשר מהם הצדקה שחיב עליה לאלתר, דהא שכיחי עניים; וענין אכילת פועל (כה-כו) ; וענין הגט אשר אין ראוי שינתן אלא בסבת ערות דבר (כד, א-ד) להסיר כל מכשול ממזרות, לא בזולת זה, כאמרו (ואמרתם על-מה, על) כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה (והיא חברתך ואשת בריתך") (מלאכי ב, יד) ; והחסד לאשה חדשה, והוא "ושמח את-אשתו" (שם ה) ; וחסד "לא-יחבל רחים ורכב" (שם ו), והשמירה ממזיקי הרבים, והם גונבי הנפשות המצויים לגנב קטנים (שם ז) ; והשמירה בענין הצרעת להושיב המצרעים בדד, שלא תזיק צרעתם בהדבקה (שם ח) ; והשמר מהרכילות והוצאת דבה (שם ט) ; והחסד ללווה (י-יג) ; ולשכיר, ולעני במיני האסיף (יד-כב) ; והחמלה על הלוקה (כה, ג) ; ועל הבהמה בדישה (שם ד) ; ועל המת בלי זרע שלא ימחה שמו (ה-י).

[מובא בפירושו לפסוק י"ג] ה' אלהיך. וסמיך ליה לא תעשוק. לומר אם עשק העני כאלו עשק לה' דכתיב מלוה ה' חונן דל (משלי יט, יז) לא תעשוק שכיר. סמיך לכי תשה (פסוק י) לומר אפילו אם הוא חייב, אל תאמר אעכבנו בחובי אלא פרע לו שכרו מיד ואחר כך גבה חובך: