לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה:

לא תטע לך אשרה. שום אילן שלא יבואו לעובדו כמנהג עובדי גלולים:

לא תטע לך אשרה. לשם עבודה זרה ובא לחייבו מלקות משעת נטיעה,

לא תטע לך אשרה. כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה, אולי בעבור שהוא שם, דרך מראה אותו לעם יקרא כן, מלשון תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה).

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית:

יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי, ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם. (...)ורש"י כתב, לא תטע לך אשרה, לחייבו עליה משעת נטיעתה, ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה, ולא תטע כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך, אזהרה לנוטע ולבונה בהר הבית. ואם כן יאמר לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח ה'. אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם, כי הכתוב לא אסר אלא הנטיעה, לא תטע לך אשרה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסבר לסמיכות איסור זה" וכו']

ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם, וכענין שנאמר (שופטים ו כה) והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליה תכרת:

לא תטע לך אשרה. שום אילן שלא יבואו לעובדו כמנהג עובדי גלולים: אצל מזבח. כי שם היו רגילים כדכתיב בגדעון ואת האשרה אשר עליו תכרת. כזכר בניהם מזבחותם ואשירהם כל עץ רענן:

לא תטע לך אשירה. פשטיה דקרא לפי שדרכן לעשות כן למזבח הבעל כדאשכחן גבי גדעון שנתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרת. ועוד שכשיקריבו על המזבח יהי' נראה שלשם האשרה יהיו מקריבין:

וכן דרך עובדי אלילים כענין שכתוב (ישעיה סו) המתקדשים והמטהרים אל הגנות:

לא תטע לך אשרה כל עץ. הביא שלשה דומים בענין דברים שהם נאים כפי החוש, ונמאסים מפני מומם הרוחני. ראשונה היא ה"אשרה", שהיא לנוי היכלות, ומכל מקום היא נמאסת לקודש, מפני שהיא תכסיס לעבודה זרה. וכן נקדים העדפת הצדק הרוחני לשלמות גוף הדין שהוא חושיי וגשמי. שנית ה"מצבה" (פסוק כב), שאף על פי שהיתה לרצון קודם מתן תורה, כאמרו "ושתים עשרה מצבה" (שמות כד, ד). וזה, כי היה ענינה כאילו המקריב ניצב תמיד לפני הקודש, כענין "שויתי ה' לנגדי תמיד" תהלים טז, ח, ונפלו מזאת המדרגה בענין העגל , כאומרו שם "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג). וכן יקרה בענין זקן שאין פרקו נאה שיצא עליו שם רע בילדותו, כשתמצא זקן ופרקו נאה. שלישית, הביא ענין ה"מום" (יז, א) הנמאס, אף על פי שתהיה הבהמה יפה כפי החוש ושמנה שוה אלף זוז, ועם כל זה היא נפסלת לקודש מפני מום בלתי מחוסר מדמיה. ויהיה שור שוה סלע, בשביל היותו תמים, כשר לקרבן. וכן יהיה בזקן בעל מדה מגנה, כשתמצא שלם ממנו במדות, אף על פי שלא יהיה עשיר ונאה כמוהו.

[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] (...) והנראה בעיני, כי היו הכנענים השטופים בע"ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן. והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם:

[מובא בפירושו לפסוק כ'] והטעם שתעמוד לך זו הירושה והדבר שיתחיל השופט לדקדק הוא על עבודת גילולים המפורסמים בתחלה כמו לא תטע לך אשרה כי כן משפט ע"ג אחר אחת בתוך:

לא תטע לך אשרה וגו'. רבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין ז':) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה ע"כ, ולדבריהם אמר תיבת לך לומר שאינו מעלה עליו כאלו וכו' אלא אם כשיעמידנו תהיה כוונתו לאיזו סיבה שנוגעת ממנה, אבל זולת זה אם טעה בדיין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה:

ובפרשה זו תמצא ששה לאוין. ואמרו במדרש ויקרא רבה שש מעלות היו לכסא של שלמה, דכתיב (דברי הימים ב ט) ושש מעלות לכסא, והכרוז היה עומד לפני כסאו של שלמה כיון שהיה עולה במעלה ראשונה היה הכרוז אומר לא תטה משפט, שניה היה הכרוז אומר לא תכיר פנים, שלישית היה הכרוז אומר לא תקח שחד, רביעית היה הכרוז אומר לא תטע, חמשית היה אומר ולא תקים, ששית לא תזבח, עד כאן:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו טעמו של איסור זה?" וכו']

לא תטע וגו', ולא תקים וגו', לא תזבח וגו', במדרש אמרו (דב"ר ה ו) כי בכסא של שלמה המלך היו שש מעלות והיו כתוב על אחד לא תטה, על השני לא תכיר, על השלישי לא תקח, על הרביעי לא תטע, על החמישי לא תקים, על הששי לא תזבח. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין לא תזבח ולא תקים ולא תטע, לכסא שלמה אשר הוכן למשפט, ומאמר לא תזבח אשר יראה בעיניך רחוק לסמכו לכסא משפט הנני מראה מקום כי קרוב הדבר מאוד, כדרך שאמרו (ביבמות קא) כשם שב"ד מנוקים היו בצדק כך היו מנוקים ממום שנאמר (שיר ד ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. וידוע שאין לך דבר הבא בקבלה שאין לו סמך מן התורה כי ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן (חגיגה י) ומהיכן למדו לומר כן מן התורה שהסנהדרין צריכין להיות נקיים מכל מום, אלא ודאי לפי שהכל מודים אפילו מאן דלא דריש סמוכים מ"מ במשנה תורה הכל דרשי סמוכים (יבמות ד) וא"כ למנ"מ נסמכו ששה לאוין הללו, אלא לומר לך שכולם תלוין ביושב על כסא דין ולא לחנם אמרה תורה שיהיה מקום ישיבת הסנהדרין אצל המזבח, אלא ודאי כדי ללמוד זה מזה וכל הפוסל במזבח עצמו ובנקרבים על גביו זהו הדבר הפוסל גם בסנהדרין. בנקרבים על גבי המזבח כתיב, לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף בין באדם, בין בבהמה, לכך נאמר בבהמה כל דבר רע כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה כדרך שפרשנו למעלה בפר' אמור (כא כא) בפסוק מום בו ע"ש, דרך משל אם הוא עור מעינו אחת ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים וכן כל המומים, וזה"ש כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק כו' למה תלוי המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה כי המום מורה על קלקול הצדק לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף. וכשם שהמזבח היה צריך להיות מן אבנים הרבה ולא מצבת אבן אחת, כך הסנהדרין, כי אין דן יחידי אלא אחד (אבות ד י) ע"כ היו הסנהדרין צריכין להיות רבים כי אנשי המעלה נמשלו לאבני נזר בהרבה מקומות במקרא, לכך היה כתוב על כסא שלמה לא תקים לך מצבה. ולא תטע לך אשרה דרשו (בסנהדרין ז) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח ה', וזה אזהרה גדולה על גסות הרוח ואנו למידין גם זה מן המזבח שלא רצה ה' במזבח של כסף וזהב אלא מזבח אדמה תעשה לי, המורה על גדר הענוה ורז"ל אמרו (אבות ד ט) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. וכמ"ש (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. ובטעמו של דבר זה הארכנו למעלה פר' משפטים על פי המדרש אשר הובא בילקוט פר' זו על פסוק שופטים ושוטרים. משל למלך שהיה לו פרדס נאה והיה לו בן קטן כו', ושם אתנו ביאור יקר על מדרש זה המאמת דבר זה שהגסות רוח מקלקל כל הדינין, ושורש הקלקול פורה מן הדיינים אשר נתמנו לשם שבח ואושר מצד רום לבבו או לבב קרוביו המהדרים אחר יותרת הכבוד והשררה ומעמידין אשרה זו כדי שיהיה מאושר בארץ כהוראת לשון אשרה, ורז"ל (בסוטה ה) אמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כו', ש"מ שמשפט אחד להם לאשרה ולמסתופפים בצלה שניהם גדועים ונכרתים ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל המזבח כי שם מושב הסנהדרין והיינו במקום ת"ח. ובדורינו כמה אשירות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו בין במקום ת"ח או לא גם כי יהיה בעירו ת"ח מופלא בתורה וחסידות כל חכמתו לא עמדה לו, כי עכ"פ כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו אשר יודע בו שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר. ומ"מ עלה בידי ביאור יקר בסמיכות ששה לאוין אלו.

[מובא בפירושו לשמות פרק כ"א פסוק א'] לפניהם. ולא לפני גוים, ואפילו בדין שהאומות דנין כדין ישראל וכו' (גיטין פח) ודבר זה צריך ביאור מספיק ונקדים לביאור דבר זה, מה שמצינו במדרש (עיין אסתר רבה א יב) שבכסא שלמה המלך היו ו' מעלות והיה כתוב על אחת, לא תטה משפט, ועל השניה, לא תכיר פנים. ועל השלישית, לא תקח שוחד. ועל הרביעית, לא תטע לך אשרה. ועל החמישית, ולא תקים לך מצבה. ועל הששית, לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהי' בו מום. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין ג' לאוין אלו לא תטע ולא תקים ולא תזבח אל כסא אשר הוכן ליושב על מדין וכי בעבור שהם סמוכים בתורה נסמכו בכסא ויותר היה נכון אם היה כותב במקומם ולא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו. מזה ראיה ברורה שכל ו' לאוין אלו מדברים מענין המשפט ומהיכן למד שלמה המלך לומר כן אלא ודאי שהבין זה מן סמיכות פרשת משפטים לפר' מזבח לומר שתשים סנהדרין אצל מזבח, ולמאי נ"מ צוה הקב"ה לשום סנהדרין אצל מזבח אלא ודאי כדי ללמד דעת את העם שכל הפוסל במזבח ובהנקרבים עליו פוסל גם בסנהדרין, ודווקא בדברים שנזכרו סוף פר' יתרו בענין המזבח. ובזה מיושב ג"כ, מה היה הצורך הגדול לצוות להם על עשיית המזבח בשלמא הדינין היה צורך שעה אבל המזבח לא היה כל כך צורך שעה כי עדיין לא נצטוו על המשכן, אלא ודאי לכך הקדים מלאכת המזבח אל פר' משפטים לומר לך שתשים הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו מן המזבח שכל מה שפוסל במזבח פוסל גם בסנהדרין. האחד הוא, מ"ש וזבחת עליו את עולותיך וגו' לכך הזכיר כאן הנקרבים לומר לך כשם שמום פוסל בנקרבים כך מום פוסל גם בסנהדרין כדאיתא במסכת (יבמות קא) כשם שב"ד היו מנוקים בצדק כך היו מנוקים מכל מום שכן אמר שלמה כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ומהיכן למדו לומר כן והלא ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן אלא ודאי ששלמה המלך למד זה מן הסמיכות של פרשה זו ומן סמיכות של לא תזבח (דברים יז א) כי במשנה תורה הכל מודים שדרשינן סמוכים אפילו מאן דלא דריש לה בשאר מקום וע"כ היה חוקק על כסאו פסוק לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר בו מום וגו', כי בזה הורה שכל הסנהדרין יושבי על כסא דין היו מנוקים ממום דוגמת הקרבן. ובפר' אמור (כא יז) יתבאר בע"ה, שכל מום שבגוף אינו פוסל כל כך מצד עצמו כ"א מצד שהוא מורה על איזו תכונה רעה שבגוף הן בבהמה הן באדם ע"כ נאמר אשר בו מום כל דבר רע. כי המום מורה על איזו דבר רע כאמור וע"כ היו נזהרים שיהיו הסנהדרין מנוקים מכל מום לכך אמרו כשם שהיו מנוקים בצדק כך היו מנוקים ממום למה תלו המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה. ועל צד הרמז נוכל לומר שנלמוד סתום מן המפורש כתיב הכא מום וכתיב התם (דברים טו כא) וכי יהיה בו מום פסח או עור מה להלן פסח או עור אף כאן כן. ודון מינה גם אל מום המעכב בסנהדרין שמדבר בלוקח שוחד כי הוא בא לידי עורון ובמטה דין כי הוא צולע על יריכו ואין רגלו עמדה במישור אלא הרי הוא פוסח על שתי הסעיפים והרי הוא מתמוטט כמ"ש (תהלים טו ה) ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. מכלל שהלוקח מתמוטט וסתם פסח דרכו להתמוטט. השני הוא, מה שהיה כותב על כסאו ולא תקים לך מצבה. היינו של אבן אחד היינו לומר לך שלא לדון יחידי שאין דן יחידי אלא הקב"ה אחד הוא ברוך שמו, ולמד זה ג"כ מן הסמיכות של פר' זו שנאמר ואם מזבח אבנים תעשה לי. משמע מחובר מן אבנים הרבה דוקא ולא מצבה של אבן אחת כך הסנהדרין אנשי המעלה שנקראו אבני נזר אבני קודש צריכין להיות רבים דווקא ולא אחד ופירש"י בפר' שופטים אשר שנא ה'. אהובה היתה בימי האבות כו', ודוגמא לזה בענין הדן יחידי בימי האבות לא הקפיד הקב"ה כל כך כי שם ועבר ואברהם יצחק ויעקב היו דנין יחידי וכן יהודה אמר הוציאוה ותשרף. ש"מ שהיה דן יחידי וכן משה היה דן יחידי קודם שבא יתרו לפי שהיו שלמים בדעתם והיה בהם מדעת קונם ובלתי יראים מן הטעות וכאשר נתמעטו הלבבות והיו הלוך וחסור צוה ה' שלא לדון יחידי. ויש עוד רמז במזבח אבנים, שיהיו אבנים שלימות ולא יהיו גזית כך הדיין יהיה שלם מכל מום בלי תוספות ומגרעת ושלא יצטרך ליפוי והידור חיצוני כאבן גזית זה אשר הונף עליו החרב ומחללו מקדושתו כך הטעם בדיין הצריך תיקון מבחוץ ויש בזה מקום שיתפאר עליו הגרזן והחוצב לומר אני מניתיך ומצד עצמך אינך הגון לכך, ע"כ טוב לבחור אבנים שלימות שאינן צריכין תיקון מבחוץ. ורש"י פי' שיש לדרוש ק"ו מן האבנים שאינן רואות וכו' ועל ידי שמטילות שלום אמרה התורה (דברים כז ה) לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו עאכ"ו שלא תבואהו פורענות, נראה שכוונת רש"י בק"ו זה ליתן טעם אל סמיכות הסנהדרין אל המזבח כי כל יושב על מדין מטיל שלום בין איש לחבירו ופן יגור מפני איש שלא ירדוף אחריו המתחייב בדין, וירצה לסלק עצמו מן הדין כדי שלא תבואהו רעה על כן היתה ישיבת הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו ק"ו מן המזבח שלא תבואהו רעה וזה פירוש יקר. השלישי הוא, ולא תקים לך אשרה, דרשו רז"ל (סנהדרין ז) על המעמיד דיין שאינו הגון ובמקום ת"ח כאילו נטעו אצל מזבח ה' וכן דרשו שם פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף וגו', על אלוה ודיין הבא בשביל כסף וזהב. וענין האשירה אנו למידין ממ"ש מזבח אדמה תעשה לי. או מלא אדמה או סמוך לאדמה וכל זה יש ללמוד שיהיו ג"כ הסנהדרין נמוכי הדעת כי כל עניו ושפל רוח משפיל מלא קומתו ארצה ולכך נאמר (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. אבל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, כי אינו דן במתון לפי שהוא בוש לשאול על ספיקותיו. וידוע כי מה שממנין לפעמים איזו דיין שאינו הגון זהו בסבת רום לבבו או לבב קרוביו ומשפחתו המהדרים אחריו כדי שיהיה מאושר בארץ להיות להם לשם ולתהלה כהוראת שם אשרה מלשון אשרוני בנות. ורז"ל אמרו (סוטה ה) כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה כתיב הכא (דברים ז ה) ואשריהם תגדעון וכתיב התם (ישעיה י לג) ורמי הקומה גדעים. ומה ענין גס רוח אל האשירה אלא לפי שזה הבלתי הגון הוקם בעבור אושר ושבח קרוביו והרי הוא כאשירה שיש לה ענפים רבים ועלים לישב בצלו כך מושיבים אותו לדיין כדי שיהיו קרוביו יושבים בצלו ובאמת סר צלם מעליהם ואין להאריך מזה. ומה שאמרו ובמקום ת"ח כאילו נטעו אצל המזבח לפי ששם ישיבת הסנהדרין ומטעם זה אמרו לפניהם ולא לפני גוים כו' לפי שנאמר (דברים ז ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט. ואמרו רז"ל במס' (חולין פט) שישראל ממעטים את עצמם ולא כן העכו"ם כי המה גבוהים וגסי רוח ע"כ אינן ראויין לדינין ומשפטים בל ידעום כי גסות רוחם מקלקל כל הדינין.