רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל יכול יהא אף הדם מותר ת"ל רק את דמו לא תאכל:

רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יהא אף הדם מותר:

[מובא בפירושו לפרק י"ב פסוק כ"ב] והוצרך להזכיר (בפסוק טז) רק הדם לא תאכלו, מפני טעמים רבים. כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור. אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו, ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר, כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) : ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט, והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל, היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג), ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי, וזה טעם "על הארץ", לא "בארץ" שיכסנו בעפר, וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו. ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם, בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות, והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר, וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר, וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים, וא"כ היה מחוייב בבקר [ובצאן] של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה, כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ, שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי, וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו, אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (להלן טו כג), מפני שהיה הדם מתחילה למזבח, והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר, אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו: