[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו']

ודברתם אל הסלע. לא צוה הקדוש ברוך הוא לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים. שכתוב שם והכית בצור ויצאו ממנו מים. אלא המטה צוה לקחת להראות בו קשוי מרי שלהם כדכתיב למשמרת לאות לבני מרי. אפס בדבור ידבר עם הסלע לתת מימיו:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו']

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו' וכן תחת הכותרת "איך ייתכן שמשה שגג" וכו']

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו']

קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע א"כ מטה זה למה לו מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה ש"מ במטה ידוע הוא מדבר, ומ"ש מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה', ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו. והנה במהות חטא זה באו י"א דעות זכרם מהרי"א בספרו ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי. ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה' ודבריו בלתי מתובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן, ואני אומר שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ"מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל ית', ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש.

קח את המטה. מלפני העדות:

והקהל את העדה. אלו הטהורים הגדולים שבעדה, והוא לא עשה כן אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל (פסוק י) גדולים וקטנים:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו']

החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע, ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה: ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע: ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי. והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה, כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז), וכן עשו כמו שאמר (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו', והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן: וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון, כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים, הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב), כי אין כאן חסרון אמונה כלל: וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש: אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם . והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יורה דרכו. אלו דבריו ז"ל: והוסיף הבל על הבלים. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס. ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם. והכתוב לא ספר כלל שכעס, כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד). ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו: ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה. ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג), והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו. ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל: ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס, אבל אמר קח את המטה וגו'. דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר, אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם. וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו', אע"פ שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז). וכן במן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), בדרך אהבה וחבה, אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות, הודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמת אפו. ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה, שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה' אליהם, שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד ה' ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז). והתימה על הרב, שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר: והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן: ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כז יד), שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם, או שניתם דברי, מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו), כי לא צויתי שתאמרו ככה. ויהיה "לא האמנתם בי" (פסוק יב) יוצא אל בני ישראל, או הוא לשון חזוק, לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג), היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כה): והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה. כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא, ועל כן אמר "לא האמנתם בי", לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס. ונאמר "מריתם פי", כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום "פי ה'", ולכך אמר "מעלתם בי", ואין מעילה אלא שיקור: והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב, וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים. וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה' אלהים אתה החלות, כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו. ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס, ותמהו אל הדבר, והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם:

[מובא בפירושו לפסוק י'] המן הסלע הזה נוציא לכם מים. בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים אז אמר להם דרך כעס וחמה סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים. ומספק אמר משה כן שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה: המטה. ולא האמין שבדיבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים. ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם אל הסלע היה סבור שזו היא דבור הסלע הנאמר במטה ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת ע"י הכאתו ואף על פי כן נענש שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים וזהו שאמר הקב"ה יען לא האמנתם בי להקדישנו על ידי דבוריהם אל הסלע. לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הקב"ה לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפירשתי:

קח את המטה. יש בכאן פירושים רבים יש בדברי יחיד בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים והם בני אברהם יצחק ויעקב ואילו היה כן למה אמר להם עוד ממרים הייתם ואחרים אמרו כי מלת ודברתם כמו והכיתם וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה ואין זה נכון כי המלה מגזרת דבר או מן ידבר עמים תחתנו והנה פירוש ותדבר כמו ותאבד וכן בספר השני והנה פירוש ודברתם אל הסלע ואבדתם ועוד אם כן הפירוש למה נענש משה גם הם השיבו בעבור שהכה פעמים אם כן למה נענש אהרן ויאמר רבי משה הכהן הדרשן ז"ל הספרדי יש אותות נעשות בדבור ויש בפועל ודבור כמו מלת אלישע והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור והוסיף מלת ודברתם להוציא המים במכה ובדבור ובעבור שהכעיסו ישראל אמר להם המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיתה דעתו כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע כי אם בכח השם והנה לא פירש דבורו היטב וחשבו אנשים בלבם כי דבורו שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע וזה טעם אשר לא קדשתם אותי והביא ראיה מדברי המשורר שאמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו והנה החטא היה בבטואו לא במכה גם זה איננו נכון כי משה אמר זה ולמה נענש אהרן ועוד כי אין במעשה זכר דבור והראיה שהביא איננה ראיה כי אין פירוש כי המרו את רוחו כי אם אל השם וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה והטעם שהקציפו השם וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה' וירע למשה בעבורם כי המרו את רוח השם ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו כי הדבור אל הסלע שאיננו שומע איננה כי אם במכה ואם כן למה נענש משה. ואחרים אמרו בעבור שלא אמרו שירה כמו עלי באר ענו לה וזה טעם אשר לא קדשתם והאחרים אמרו כי השם צוה שידברו והם לא דברו רק הכה משה על כן נענשו שניהם ונאמר להם מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם. ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם ואם הוא המיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אילו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה בזדון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו ישראל וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם ואחרים אמרו כי ישראל אמרו שיוציא מסלע אחר וראייתם המן הסלע הזה ומשה פחד להחליף דבור השם ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו על כן נענש וזה טעם לא האמנתם בי גם זה הפירוש איננו נכון כי הכתוב אמר מריתם את פי והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות דע כי כאשר ידע החלק את הכל ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים ואמת כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה והנה החלק חלק והכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית והנה לא קדשו השם ומרו ומעלו בשגגה גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה כי על כן נענש כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם גם יהיה דרש קדמונינו ז"ל כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים ורמזו זה הסוד:

קח את המטה והקהל. אמר הרב בכור שור ולהכות בסלע קאמר לו שיקח המטה וזהו המעשה של בשלח דכתיב שם והכית בצור אלא שהיה מסדר שם איך פרנס ישראל במן ובשלו ובמים ואחר מפרש כל אחד במקומו ותרוייהו חד מעשה הוא דהא כתיב התם ויקרא שם המקום מסה ומריבה ובפרשת וזאת הברכה כתיב אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. וגם כאן כתיב המה מי מריבת קדש מדבר סין והתם נמי כתיב ויסעו ממדבר סין והא דכתיב כאן ודברתם אל הסלע לאו לאפוקי שלא להכותו קאמר אלא ה"ק תדברו אל בני ישראל (אל) לפני הסלע כדי שיראו הדבר לעיניהם שאני מוציא להם מים מצור החלמיש והם אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כלומר למה תריבון עמי וכי אנו יכולין להוציא לכם מים מן הסלע הזה אם לא ע"י הקב"ה וא"כ דרך תפלה ובקשה היה לכם לבקש ממנו ולא דרך מריבה ותלונה ולפי שהיה להם לפרש דבריהם יותר הקפיד הקב"ה עליהם ואמר יען לא האמנתם בי ולפי הפשט העונש ממה שאמר נוציא והיה להם לו' יוציא דמשמע יוציא הקב"ה וכן ייסד הפייט נוקש בעשר והיינו היו"ד דיוציא עשר:

קח את המטה וגו' ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה: א' רש"י ז"ל פי' ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה: ב' רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב' במה שאבד הכונה בפעם א' לצד מריבת העדה: ג' הביאו הנזכר כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדיבור לסלע היא ההכאה: ד' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו עלי באר: ה' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו': ו' הר"מ (רמב"ם בח' פרקים) פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם אשר לא כן היה: ז' רבינו חננאל והסכים אליו רמב"ן שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו'.: ח' ר"מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב (תהלים קו) כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו': ט' הר"י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים שזה יורה מיעוט הבטחון וגו': י' בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו' יעיין שם דבריו: הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב"ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב"ע על ג' אחרים ודחאם, ואני טוען על השאר והם, דרך א' של רבינו חננאל שבחר לו רמב"ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו' הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה, ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות יב) ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו מוכרח היה לומר נוציא לכם להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם שה' נתן ההוצאה בידם, ודרכו של הר"י אלבו אין דעתי הולמו כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה' וה' יעשה הטוב בעיניו, ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין וקלני מזרועי לטרוח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו: ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז"ל ואמצא במדרש (ילקוט) וזה לשונם יען לא האמנתם וגו' ד' חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, לא קדשתם להביא מים מכל סלע שרוצים, מעלתם שאמרתם המן הסלע הזה, מריתם שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי עד כאן לשונם, ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו' והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר א' למה יצו ה' לקחת המטה כיון שהוצאת מים הוא בדיבור לבד, ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו, ג' הוצרך לומר פעם ב' מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך, הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה ממה שאמר בפירוש ודברתם ומשה לא עשה כן והכה והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד והוא לא עשה כן והוא חטא הב', ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכוון במאמר זה לומר אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן והראיה ממה שאמר להם שמעו נא המורים זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו' יגיד כי היו מורים בסלע לומר מסלע זו והוא אומר המן הסלע הזה וגו' פירוש שסלע זה אינו ראוי להוציא מים, נמצאו ביד משה ב' שגגות אחרים, א' שה' אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן, ב' שעשה להם החלט האפשריות באומרו המן הסלע וגו', והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי:

ודע כי רבו הדעות בפרשה הזאת ונחלקו המפרשים ז"ל בחטאו של משה מה היה. דעת רש"י ז"ל כי משה רבינו ע"ה לא נצטוה בהכאה רק שידבר אל הסלע שיוציא מים בשמו של הקב"ה שנאמר ודברתם אל הסלע, ומה שצוה עליו לקחת המטה לא בשביל ההכאה שהרי מצינו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו, כענין שכתוב (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל החטא היה במלת ויך שהכה את הסלע ולא דברו כמו שנצטוו ודברתם אל הסלע, ועל כן חל העונש בשניהם כי שניהם הסכימו בהכאה ולא דברו, ובזה היו מחלישין כח הנס שהיה ראוי הסלע להוציא מים במצותו של הקב"ה בדבור בלבד, ואלו נעשה כן היה השם מתקדש שהיו אומרים ומה סלע זה שאינו יודע ואינו שומע מקיים דברי השם ק"ו אנו, אבל כשנעשה ע"י הכאה היה פתחון פה אצל מחוסרי אמנה לומר שהיה ענין נעשה בדרך חכמה ותחבולה ולא על דרך נס, ועל זה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי עם הדבור בלבד היו מקדשים שם שמים: ודעת הרמב"ם ז"ל כי החטא למשה במלת המורים שכעס עליהם באמרו כן ומשבא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שיהיה אדם גדול כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כלן אל הצלחת העוה"ז והעוה"ב ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר מריתם את פי, כי היו ישראל חכמים גדולים אשה קטנה שבהם היתה כיחזקאל בן בוזי, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות מדה חשבו כי הש"י כעס עליהם בבקשת המים ולולא זה לא היה משה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להש"י, עכ"ל ז"ל: ודעת רבינו חננאל כי החטא היה במלת נוציא, כי כשאמרו נוציא לכם מים בלשון מדברים בעדם ולא אמרו יוציא תלו הגדולה בעצמן וחשבו קצת ישראל שכיון שנגלה הש"י על הצור בחורב וכאן לא נגלה כי משה ואהרן עשו כן בחכמתן שהוציאו מים מן הסלע ולא מאת ה' היתה זאת, וזה שאמר להקדישני שאתקדש לעיניהם, ויהיה לא האמנתם בי לשון יוצא אל בני ישראל: והנה הכתובים יסבלו במקצת דעת הרבנים האדירים האלה, אבל אין ענין הפרשה מתישב על הלב בפירוש אחד מהם, כי נכון היה פירוש רש"י ז"ל אלו היה הדבור בלבד נס ולא כן ההכאה, אבל בודאי ההכאה נס גדול כמו הדבור אצל הסלע הכל שוה, וכיון שאמר לו השם יתעלה קח את המטה, לא לחנם רק להכאה. גם דברי הרמב"ם ז"ל שאמר על עצמו שהתיר בזה קשר אחד מספקות התורה היו נכונים אלו מצינו כעס למשה, כי שמעו נא המורים היה תוכחה ולא כעס, ואהרן שנענש גם הוא לא כעס מעולם כי מדתו היתה מדת השלום. גם לפירוש רבינו חננאל ז"ל, אלו אמר הכתוב מן הסלע הזה נוציא דרך פשיטות היו תולין הגדולה בעצמן והיה פירוש נכון וברור, אבל בדרך התימה אמרו כן המן הסלע הזה יש לנו כח שנוציא לכם מים, אלא שהקב"ה יפליא לעשות עמכם בדרך הנס, ועם כל זה הוא מתישב על הלב יותר מכלן: וע"ד הקבלה החטא היה במלת פעמים ועם זה נסתלקו כל הקושיות ונתרו כל הקשרים. ובאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור. ובאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמים כנגד הצור והשם, שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש השם לעיני בני ישראל, וזהו (דברים ג) ויתעבר ה' בי למענכם, וכתיב (שם א) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא ח"ו תשש כחו, וזהו החטא כי היה מעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום (שמות יז) פי ה'. וכן אמרו במדרש (איכה א) צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, פיהו ופי סרסורו והוא משל הסרסור והאדריכל שהזכירו רז"ל בבריאת עולם. ובמקום אחר הזכיר (דברים לב) מעלתם בי, כלומר כפרתם בי בשמי, והנה החטא מבואר ומפורש בכתובים, כי מתוך מה שהכתוב מאשים אותם בלשונות אלו, לא האמנתם בי, מריתם בי, מעלתם בי, אנו מבינים במה היתה החטא הזה להם שלא חטאו אלא שגרמו. וכן דרשו מעלתם בי גרמתם שלא נתקדש השם. ויורה על זה לשון משה בתחנתו כשהיה מרצהו שאמר לו (שם ג) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך:

קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע א"כ מטה זה למה לו מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה ש"מ במטה ידוע הוא מדבר, ומ"ש מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה', ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו. והנה במהות חטא זה באו י"א דעות זכרם מהרי"א בספרו ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי. ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה' ודבריו בלתי מתובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן, ואני אומר שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ"מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל ית', ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש. ומ"ש ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה ויען כי לא פורש במקרא נוסח הדבור שידבר משה אל הסלע ודאי הנוסח הוא ב' תיבות ונתן מימיו, כי ונתן משמש לשעבר והוא שידבר אל הסלע ענין המטה שהוציא פרח ונתן מימיו כי בסתם פרח וציץ יש לחלוחית מים וכאשר ישמע הסלע שהמטה כבר נתן מימיו אז יעשה גם הוא כמותו, ועי"ז והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר סלע בגימטריא עץ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה כתיב במטהו משמע במטה שלו הכה ולא במטה אהרן. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. כי הבין זה מדקאמר המטה הידוע ולא אמר מטך והודיע לנו שרק קיחה זו היתה כאשר צוהו ה' אבל מה שעשה מכאן והלאה לא עשה כאשר צוהו ה'. וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז"ל (שמו"ר כא ט) בקריעת ים סוף כתיב (שמות יד טז) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר הרם את מטך וסלקהו ונטה את ידך ולא במטך לפי שהיו מרננים אחר המטה ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה לפי שאנו רואין שאין כחו כ"א במטה זה, לכך נאמר הרם את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ר"ל שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה לפיכך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם כי לא האמינו בה' ובנבואת משה עבדו לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה. והנה בעת הזאת זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו, וסברו כשם שכל הניסים נעשו במצרים במטה כך קי"ס, וע"י שהכה צור במטה חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה שחזרו ואמרו שלא ה' פעל כל זאת אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף. ושם נאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה ולשון נטיה ביד ועי"ז ויאמינו בה', וכאן נאמר ממש הכל בהפך וירם משה את ידו ויך במטהו, לשון הרמה וסילוק ביד כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו וע"י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון כאשר היה רינון של המטה קודם קי"ס, לכך נאמר יען לא האמנתם בי לא אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי אלא יאמרו בכח המטה עשה זה ולא ה' פעל כל זאת. ובזה ב' רעות עשו כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה שנאמר ודברתם אל הסלע, ואילו היו מדברים אל הסלע ענין מטה אהרן מה שעשה והיה הסלע שומע ועושה כמעשהו אין לך קידוש השם גדול מזה, שילמדו הכל ק"ו מן הסלע, והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה וז"ש יען לא האמנתם בי לא גרמתם לאחרים להאמין בי. וא"ת הלא מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר יא כב) קשה מזה, ע"ז אמר להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל כי כך המדה בחילול השם שכל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד ה) פירוש שהקב"ה אנה לידו שיעשה בגלוי כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו. ומה שהתחיל בבני ישראל ואח"כ אמר לכן לא תביאו את הקהל, כך אמר הקב"ה למשה אילו היו כל הנכנסים לארץ בני ישראל בני אברהם שנאמר בו (בראשית טו ו) והאמין בה', החרשתי כי מאחר שהם מאמינים בני מאמינים אף אם לא תעשה לעיניהם ניסים המחזיקים האמונה מ"מ יהיו חזקים באמונה לא יסורו ממנו, אמנם בבאי הארץ יש ביניהם קהל גרים והם הערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי ברע הוא, ובנקל יחזרו לסורם כי המה בנים לא אמון בם, ע"כ אותן באי הארץ צריכין למנהיג אשר יוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד ולעשות תמיד בפניהם ניסים המחזיקים האמונה ואתם אין מדרככם להקפיד ע"ז לכן לא תביאו את הקהל אותו קהל גרים אל הארץ. ולכך נאמר אצל יהושע (דברים לא ז) לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ, גם שם מתחיל בישראל וסיים בהעם כי אמר תרגיל עצמך לעיני כל ישראל להיות חזק ואמץ בדבר ה' שלא יבואו על ידך לידי חסרון אמונה, וא"ת שישראל אינן חשודין אצלך ע"ז אמר כי אתה תביא את העם הזה, שיש ביניהם גם הערב רב שנקראו בשם העם והם צריכין חיזוק ביותר ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' וילך בע"ה. ופירוש זה יקר מכל מה שדברו בו המפרשים אשר תחזנה עיניך בספרו של מהרי"א. ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כ"א אחרי הכאות רבות כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז י) כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וז"ל ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע. וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא ואיך דימה אותו לנער, ודאי אין הכונה כ"א אל הנמשל שישראל ילמדו מזה כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו כמו שיתבאר בע"ה לקמן פר' וילך. והראה לנו הקב"ה אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו לומר שאין נכון להכות בשבט כ"א לנער ובער אבל כשיגדיל תחת גערה במבין, כ"א לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו, כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח אין פתגם המעשה נעשה מהרה, וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כ"א אחר הכות כסיל מאה. וזה רמז נכון מאד לדעת מדרש זה.

[מובא בפירושו לפסוק י"ג] המה מי מריבה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר המה מים אשר רבו בני וגו', עוד מאומרו רבו את ה' זה יגיד שמדבר על ישראל ומאומרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן. ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדושת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו' ומריבה זו מצדיקה הכתוב באומרו אשר רבו פירוש שטענו טענה נגד ה' וצדקו בטענת מריבתם, ויקדש בם פירוש עשה ה' דברים להתקדש ביניהם פירוש בישראל במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו' ומים אין יוציא להם במאמרו מים מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם, ומשה ואהרן לא עשו כן לכן הקפיד ה' עליהם ואמר לכן וגו' ורז"ל אמרו (שם) ויקדש בם במשה ואהרן שגזר עליהם שלא יביאו וגו', וע' פנים לתורה:

[מובא בפירושו לפרק כ"א פסוק י"ח] במחוקק במשענות'. כלו' לא חפרוה כשאר בארו' אלא שחקקוה בסלע במטה האלהים וזה מוכיח שלא הקפיד הקב"ה על שהכה דאם הקפיד לא היו משוררים מדבר שהקפיד. וי"א מחוקק זה משה כד"א כי שם חלקת מחוקק ספון ומתרגמינן משה ספרא רבא.

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] על אשר מריתם את פי. לפי דברי המדרש (שם) שכתבתי למעלה שיחד מאמר מריתם פי כנגד אשר אמר להם לשנות פרק אחד על הסלע בחר ה' ליחד פרט זה למיתת אהרן כי הוא שגיון שלם בערך אהרן, שהגם שמשה לא שנה היה לאהרן לשנות הפרק וכשלא שנה הרי המרה את פי ה', אבל על ג' דברים הרשומים בדבריהם לא היה אלא מסכים למעשה משה, שההכאה משה לבדו הכה, והוצאת מים מסלע שלא היו רוצים ישראל גם כן הוא מעשה משה אלא שהסכים אהרן, וכן מאמר המן הסלע הזה הוא דברי משה לבדו, ותמצא שפרט זה של חטא המן הסלע יחדו ה' למשה בשעה שאמר לו (דברים ל"ב) עלה וגו' ומות וגו' על אשר מעלתם וגו' שפירש בה מעל, ולדברי המדרש מאמר זה בא על פרט חטא אומרו המן הסלע שפרט, ודבר זה בפרט אין חלק לאהרן בו כי למה יענש אהרן אם משה אמר דיבור בלתי הגון, בשלמא בענין הסלע ובהכאתה הם דברים שבא שליחות מה' לאהרן על ידי משה ויענש על שינוי אשר יעשה בו מה שאין כן אם משה ידבר דברים לא הגונים אין אהרן נתפס עליו, אלא שכללו ה' עם משה לצד עיקר הדבר ששגגו בו יחד:

[מובא בפירושו לדברים פרק ג' פסוק כ"ג] וכ"ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה' כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו'. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י יב) כל זה תורף דברי הרב.

[כהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו'] וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה: ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה, מה שאמר לו ה' קח את המטה הבין בו ב' דרכים, א' להכאה וא' להורמנא ולכח עליון בידו שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא, והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת, והגם שמצינו שאמר לו ה' (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר וגו', שם היה עושה פעולות במטה, וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך והוצאת להם מים מן הסלע, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה, והבין משה כי כוונת ה' היא לומר לו שלא דבור לבד יספיק אלא כח המעשה שיעשה שבו יוציא מים, ובזה גילה סופו על תחילתו כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה להוציא המים מן הסלע, והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר, והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו' פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה עוד כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה ולא עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנו עליו פרק אחד: והמשכיל בעין השכל יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה אלא בא' מב' דרכים, או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפורש חקוק יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון כמו שכן הבין משה, או על ידי שישנו עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מפה קדוש יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים, לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה שהיתה כוונתו קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות פירש ודברתם כפשוטו: ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה ב' הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה' ואמר הנה לפני ב' דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה אני חושש שמא הפירוש האמיתי הוא להכות ומה גם שהוא יותר פשטי ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחייב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה ויקוים גם כן מאמר והוצאת להם מים וגו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה ואמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה הגם שנכנס אצלו בגדר ספק שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו כי חש לפירוש שהבין שהוא להכאה ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר, ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפילו על ידי הכאה לא יתן מימיו לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע ובזה יתחלל שם שמים ח"ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר והוא בארה של מרים שמנע מימיו, והגם שאמר אחר כך והוצאת להם מים מן הסלע פירוש מן הסלע הידוע האמור בסמוך, ונמצא שכל כוונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך ויצתה השגגה באונס: ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה, טעם שהכה חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ונמצא מתחלל שם שמים, ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם ומשה לא הבין כן כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה, וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר והוצאת להם מים שעל סלע אחר הוא אומר יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול, גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול, ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע וגו' כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה אמר להם שמעו נא המורים לשון המראה ולשון הוראה כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו': ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה' אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר ומשום מיחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע ודוקא על ידי הכאה ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם ובלא הכאה שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד ובהער' בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכין לעשות: ועומק הדברים הוא שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה והיה נגרש מהם חלק הרע והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים ע"ט), בפסוק מזמור לאסף וגו' וכתבנוהו במקומות אחרים, וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו נחלט הדבר ואמר ה' לכן פירוש בשביל זה גם לשון שבועה שלא יביאו וגו', כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו (דברים ל"א) ידעתי כי השחת תשחיתון, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל ח"ו, לזה אמר לכן לא תביאו וגו', ודקדק לומר את הקהל הזה, אמרו במדרש (ילקוט) הזה אינכם מביאים אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא דכתיב וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן עד כאן, ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה':

[מובא בפירושו לפסוק י'] המן הסלע הזה נוציא לכם מים. בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים אז אמר להם דרך כעס וחמה סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים. ומספק אמר משה כן שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה: המטה. ולא האמין שבדיבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים. ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם אל הסלע היה סבור שזו היא דבור הסלע הנאמר במטה ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת ע"י הכאתו ואף על פי כן נענש שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים וזהו שאמר הקב"ה יען לא האמנתם בי להקדישנו על ידי דבוריהם אל הסלע. לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הקב"ה לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפירשתי:

קח את המטה.. ודברתם אל הסלע. כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה. והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנכתב עליהם "לא האמנתם" (פסוק יב), "מעלתם" (דברים לב, נא) ו"מריתם" (פסוק כד). ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה? ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה חטא אהרן? אמנם כשנתבונן בענין המריבה, ראוי שנחשב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם, והתודו את חטאתם, ושבו ורפא למו, כי לא יחפץ במות המת. ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך, ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה, במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר. ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם (פסוק ה) שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר. ולהודיעם את רשעם בזה, התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג בשלמות, ושהמשלח היטיב בשליחותו ולא הרע כלל. ובהיותו מיני הנסים המספרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים: הא' הוא נס נסתר, כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות. וזה המין מן הנסים ישיגוהו הצדיקים בתפלתם, כענין "ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך" (בראשית כ, יז). וכן "ויתפלל משה בעד העם" (להלן כא, ז). והב' הוא נס נגלה, לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן, אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן. וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו, עם הקדמת איזו תנועה מסדרת מאתו, כענין "השליכהו ארצה" (שמות ד, ה) "הרם את מטך" (שם יד, טז), "והכית בצור" (שם יז, ו), "ירה ויור" (מלכיםשב יג, יז) וזולתם. והג' הוא מין מן הנסים שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן. וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד, שהיא פעלה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות, כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ, כאמרו "ויהי ככלותו לדבר.. ותבקע האדמה" (לעיל טז, לא). וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר "אז ידבר יהושע" (יהושע י, יב). והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל, שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו, ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו, ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. ותתבאר מעלת המשלח במין הג' הנסים, אשר לא יוכל הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן. ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים, כאמרו "ונתן מימיו", כלומר שיהיו המים מן הסלע, לא נמשכים ממקום אחר אליו. וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים, כאשר העיד אחר כך באמרו "המוציא לך מים מצור החלמיש" (דברים ח, טו). כי אם היו המים מובאים ממקום אחר שם בנס, לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו. וזה המין מהנסים לא יוכל עשוהו הטבע בשום אופן ולא בשום זמן. וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו, כאמרו "ודברתם אל הסלע", למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור, לא שיהיה מים נגרים שם ממקום אחר. ובזה ידעו גדל וטוב המשלח, וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר, אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם, אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים, וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו, ושאם הוא כאן הכל כאן, כאמרו "המדבר הייתי לישראל" (ירמיהו ב, לא). וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם, כאמרו "במחוקק במשענותם" (להלן כא, יח), ולזה המין מן הנסים אמר "קח את המטה.. והוצאת להם מים מן הסלע וכו'". והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים, ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר, כמו שעשו ברפידים, כאמרו "והכית בצור ויצאו ממנו מים" (שמות יז, ו), כי לא בטחו שיקים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים, בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו, ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה, אשר בו הודיע מעלת השליח, ולא עשו את דרך המין הג', אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו. ולזה נכתב עליהם "לא האמנתם בי" (פסוק יב), שהרצון בו: לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי, "ומעלתם בי" (דברים לב, נא) שחללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם, ו"מריתם פי" (פסוק כד) בשלא שמרתם מצוותי.

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו' וכן תחת הכותרת "איך ייתכן שמשה שגג" וכו']

[כהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו'] ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע. כמו על הסלע, וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב). יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשה. ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם, כי טעמו כמו לפניהם, שישמעו כלם, וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא), וכן רבים:

ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב, ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו, העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע: ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם. גם אפשר לפרש, ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם, כלומר הראשון שיראו:

על הסלע. שהודעתיך או הנמצא סמוך למחנה:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "איך ייתכן שמשה שגג" וכו']

ודברתם אל הסלע לעיניהם. הסלע הזה הוא הצור שבחורב, והוא בארה של מרים על דעת רז"ל. ומצינו לו בתורה ארבע שמות, עין משפט וצור וסלע ובאר. עין משפט הוא שכתוב בלך לך (בראשית יד) וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ונקרא כן על שם שבו נדון משה. צור שנאמר (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ונקרא צור על שם השכינה שנגלית שם, וכאן בקדש שלא נגלית נקרא סלע שנאמר ודברתם אל הסלע. באר שנאמר (במדבר כא) היא הבאר אשר אמר ה' למשה. לפי שנסתלק במיתת מרים חזר עתה בזכות משה, ועל כן הזכירו בה"א הידיעה, שנאמר ודברתם אל הסלע:

קח את המטה והקהל. אמר הרב בכור שור ולהכות בסלע קאמר לו שיקח המטה וזהו המעשה של בשלח דכתיב שם והכית בצור אלא שהיה מסדר שם איך פרנס ישראל במן ובשלו ובמים ואחר מפרש כל אחד במקומו ותרוייהו חד מעשה הוא דהא כתיב התם ויקרא שם המקום מסה ומריבה ובפרשת וזאת הברכה כתיב אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. וגם כאן כתיב המה מי מריבת קדש מדבר סין והתם נמי כתיב ויסעו ממדבר סין והא דכתיב כאן ודברתם אל הסלע לאו לאפוקי שלא להכותו קאמר אלא ה"ק תדברו אל בני ישראל (אל) לפני הסלע כדי שיראו הדבר לעיניהם שאני מוציא להם מים מצור החלמיש והם אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כלומר למה תריבון עמי וכי אנו יכולין להוציא לכם מים מן הסלע הזה אם לא ע"י הקב"ה וא"כ דרך תפלה ובקשה היה לכם לבקש ממנו ולא דרך מריבה ותלונה ולפי שהיה להם לפרש דבריהם יותר הקפיד הקב"ה עליהם ואמר יען לא האמנתם בי ולפי הפשט העונש ממה שאמר נוציא והיה להם לו' יוציא דמשמע יוציא הקב"ה וכן ייסד הפייט נוקש בעשר והיינו היו"ד דיוציא עשר:

[כהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו'] או טעם "לעיניהם" בכאן, שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשייה (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם. ויתכן שהוא כמסורס, הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו:

וטעם ונתן מימיו. שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (פסוק יא) ויצאו מים רבים, כי הנתינה תאמר על הרבוי, כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד) , כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב), כלם על הריבוי יבטיחם, וכן כתוב (תהלים עח כ) ונחלים ישטפו:

ואין טעם "מימיו" כמו "תתן יבולה" ו"יתן פריו", שאין בטבע הסלע להיות בו מים, אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו, כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו "מימיו", וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה), לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיה לג טז). ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו, לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים רק מאמצעו, וכן כתוב (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. (...) ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב, ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו, העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע: ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם. גם אפשר לפרש, ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם, כלומר הראשון שיראו:

ונתן מימיו. בעבור מימיו טעו רבים ואמרו כי זה הסלע הוא הצור ואלה עורי לב כי הצור הוא בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום כי בקדש היה גם יתכן לפרש מימיו המים שאתן בו:

ונתן מימיו. היה ראוי שיאמר ונתן מים, אבל אלו אמר כן היה נראה שהיו המים מתחת הסלע כמקצת סלעים שיש מעינות מתחת שרשיהם, ועל כן הזכיר מימיו להורות כי מגוף הסלע יצאו. או יהיה פירוש ונתן מימיו הנגזרים מששת ימי בראשית, שכבר הזכירו רז"ל בארה של מרים מכלל עשרה דברים שנבראו בין השמשות. ומפני שבלשון מימיו יוכל אדם להסתפק אולי היה הענין טבעי שיהיו מימיו מתחתיו מופקדים שם, לכך הוצרך לומר והוצאת להם מים מן הסלע, כלומר מגוף הסלע. והזכיר ג"כ לשון הוצאה שהוא לשון נאמר על דבר נס וחוץ מן הטבע, כלשון (בראשית טו) אשר הוצאתיך מאור כשדים, (שמות כ) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכענין זה הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, אחר שהזכיר מים מצור כדי שלא תבין שהיו מופקדים שם מתחת הצור, לכך הוסיף לומר ויבקע צור. או יאמר ונתן מימיו בו בעצמו, כלומר שיזלו המים ממנו בתוכו ומסביבותיו, והוצאת להם מים שיצאו ממנו נהרות מושכין שהרי אי אפשר לכל ישראל האנשים והנשים והטף לשתות על גוף הסלע גם להשקות בעירם שם אלא אם כן ימשכו משם נהרים ויאורים רחבי ידים, והוא לשון הכתוב (תהלים עח) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ויוציא נוזלים מסלע באור ונתן מימיו, ויורד כנהרות מים באור והוצאת להם מים:

(...) וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע. כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע, "להם", שכולם יראו אותם נובעים:

והוצאת להם מים. על ידי דבורך עם הסלע:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו חטאו של משה" וכו' וכן תחת הכותרת "איך ייתכן שמשה שגג" וכו']

ונתן מימיו. היה ראוי שיאמר ונתן מים, אבל אלו אמר כן היה נראה שהיו המים מתחת הסלע כמקצת סלעים שיש מעינות מתחת שרשיהם, ועל כן הזכיר מימיו להורות כי מגוף הסלע יצאו. או יהיה פירוש ונתן מימיו הנגזרים מששת ימי בראשית, שכבר הזכירו רז"ל בארה של מרים מכלל עשרה דברים שנבראו בין השמשות. ומפני שבלשון מימיו יוכל אדם להסתפק אולי היה הענין טבעי שיהיו מימיו מתחתיו מופקדים שם, לכך הוצרך לומר והוצאת להם מים מן הסלע, כלומר מגוף הסלע. והזכיר ג"כ לשון הוצאה שהוא לשון נאמר על דבר נס וחוץ מן הטבע, כלשון (בראשית טו) אשר הוצאתיך מאור כשדים, (שמות כ) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכענין זה הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, אחר שהזכיר מים מצור כדי שלא תבין שהיו מופקדים שם מתחת הצור, לכך הוסיף לומר ויבקע צור. או יאמר ונתן מימיו בו בעצמו, כלומר שיזלו המים ממנו בתוכו ומסביבותיו, והוצאת להם מים שיצאו ממנו נהרות מושכין שהרי אי אפשר לכל ישראל האנשים והנשים והטף לשתות על גוף הסלע גם להשקות בעירם שם אלא אם כן ימשכו משם נהרים ויאורים רחבי ידים, והוא לשון הכתוב (תהלים עח) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ויוציא נוזלים מסלע באור ונתן מימיו, ויורד כנהרות מים באור והוצאת להם מים:

והשקית את העדה, שתצוה אותם לשתות לפניך, וכל זה לפרסם הנס. ובמעשה לא הזכיר כן "וישק את העדה ואת בעירם", אבל אמר (פסוק יא) "ותשת העדה ובעירם", כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו:

והשקית את העדה. דקדקק לומר והשקית בכינוי, אולי שנתכוין לא' מב' דרכים, או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה' להשקותם כשיעור שלא יהיו ניזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו. או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזיקם כי המים ההם נסיים הם בכל פרטיהם בין בהוייתן בין בפעולתם, והוא אומרו והשקית שהגם שירצו לשתות בהסתפקות אתה השקה אותם ככל הצורך,

ואת בעירם. (במדרש רבה) מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל:

והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל:

והוצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת וגו' ואמרו ז"ל (ברכות מ.), שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין, ועיין מה שפירשתי בפרשה דרבקה (בראשית כ"ד) בהשקאת אליעזר וגמליו:

ויש לך להתעורר כי כשם שמצינו בתחלת נבואתו של משה בסנה שנעשו שם אותות ראוין למדת הדין כענין המטה שנעשה נחש, וידו מצורעת, והמים דם, כן אמרו חכמי האמת בכאן כי בתחלה הטיף הצור דם, והוא שדרשו (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין זיבה אלא דם שנאמר (ויקרא טו) כי יזוב זוב דמה. ולא מצינו בנבואת משה רמז בזה, אבל בדברי הקבלה שהם נביאים וכתובים. דוד אמר הן הכה צור ויזובו מים, (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, וזה נרמז בלשון (תהלים קיד) ההפכי הצור אגם מים, כלומר מדם למים, ולפי שחטאו בצור, היא הארץ שבפסוק בראשית, לפיכך היה עונשן שלא יכנסו לארץ מדה כנגד מדה: