קדש תהיה לכם. (ת"כ) תופסת דמיה כהקדש יכול תצא היא לחולין ת"ל תהיה בהוייתה תהא:

קדש תהיה לכם. כי היא מפורשת בינות השנים:

מן השדה תאכלו. (ת"כ) על ידי השדה אתה אוכל מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל:

מן השדה תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה:

מן השדה תאכלו. על ידי השדה תאכלו מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית, לשון רש"י. ואם כן לא יהיה הפסוק מחובר, אבל יאמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יובל היא קדש תהיה לכם, ומן השדה תאכלו את תבואתה, לא מן הבית. ור"א אמר מן השדה תאכלו, ממה שתוציא השדה מעצמה תאכלו כולכם, ככתוב בשנת השמיטה: ולדעתי יאמר, לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם, מן השדה תביאו התבואה ותאכלו, שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה, לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים: ומה ששנו בתורת כהנים (פרק ג ה) מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון, ורבי יהושע אומר אף על האחרון, רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית, והלכה כדבריו, רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור. וכל זה מדרש, מפני שלא אמר "מן השדה תביאו ותאכלו", וסמך האכילה בשדה, שלא יאכלו אלא בו: ויתכן שהוא סמך מדבריהם, ולכך היה רבי יהושע מיקל בו, ורבן גמליאל מיקל בטעמו, וכבר כתבתי זה למעלה (פסוק ז). ואפשר לדברי רבן גמליאל, שמצות הביעור מן התורה, אבל הטעם כיון שנבלע מתחילה מבוער הוא:

מן השדה תאכלו. ולא מן הנאסף אל הבית שאסור לאוספו:

קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו. אף על פי שאסרתי לבעלים להשתמש בה בזריעה וקצירה ושלא יאסף כל פרות השדה אליו כשאר השנים, כאמרו "ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו" (פסוק יא), לא אסרתי לבעלים לאכול מפריה, אבל מותרים הם לאכול פרותיה כשאר כל אדם, כמו בשביעית.