ועמוק אין מראה. לא ידעתי פירושו:

ועמוק אין מראהו. שאינו לבן כאחד ממראות נגעים המפורש במסכת נגעים:

ועמוק. נמצא בתורת כהנים דלכך נאמר ועמוק אין מראה מן העור לגלות על קרא דלעיל שלא תאמר דהא כתיב לעיל עמוק מן העור אז הוא טמא אבל אם הנגע נשוה לבשר לא - לכך נאמר ועמוק אין מראה דאפילו אין עמוק נשוה לבשר ונראה בעמוק שהוא כמו לבן גורם טומאה וצריך הסגר. וכן יש לפרש גבי שחין דכתיב מתחלה והנה אין מראה שפל מן העור וגו' וטמאו הכהן וכתיב בתריה ושפלה איננה מן העור דמשמע דגורם טומאה וצריך הסגר. וכן יש לישב כל המקראות שבסדר הזה אבל לפרש"י עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל לא ניחא כל כך מיהו משכח ליה באדם גרמוני שהוא לבן ביותר ואז אין מראה הנגע עמוק מן העור כי העור יותר לבן מן הנגע. מר"ם ששמע מאביו הר' יעקב הלוי ז"ל. ולכאורה דוחק הוא דהא אז"ל בהרת עזה כשלג וא"כ היאך יוכל למצוא אדם לבן יותר משלג:

ועמק אין מראה מן העור. אף על פי שאמרו 'כל מראה לבן עמק הוא, כמראה חמה העמוקה מן הצל' מכל מקום בהיות גם העור באיזו מדרגה מן הלובן, לא יהיה כל לבן עמק אצלו זולתי בהיותו עובר גבול הלובן של עור, עד שיהיה יחס לובן העור אליו כיחס הצל אל החמה.

[מובא בפירושו לפסוק ב'] עמוק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל. לשון רש"י. ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור, כתב הרב לא ידעתי פירושו. פירוש, הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל: והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן, אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור", שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק. והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע, וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר, ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק: עם כל זה, מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני. שהרי אמרו (שבועות ו:) אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא, כדכתיב (פסוק י) שאת לבנה, ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה, והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה, ולמה יקראוה גבוהה, והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור". ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון "שאת" מוגבהת, כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה. ואם כל מראה לובן עמוק, הנה הדבר בהפך: ואולי נאמר, שלשון "שאת" מוגבהת, היא כנגד הבהרת, שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות. אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור": אבל כך נראה לי הענין הזה. שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפוס כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו. והשאת היא לבנה, אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו, ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע: והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות, ואמר בה (פסוק כ) מראה שפל, לא עמוק, כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה, האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט: ועל דרך הפשט, לא יחזור, "והנה מראה שפל מן העור" (שם) רק לבהרת, אבל בשאת לבנה לא יאמר כן. ואמר בשתיהן (פסוק כא) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה, כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה. והזכיר במכוה (פסוק כד) לבנה אדמדמת או לבנה, ואמר מראה עמוק (פסוק כה) על הלבנה, וחזר ואמר (פסוק כו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור, כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת, ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה, ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה:

והסגיר. יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע ויוכיחו סימנים עליו:

והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. האדם יהיה נסגר והוא ייחל עד שבעת ימים כי רובי החליים ישתנו ביום השביעי:

והסגיר. כי אז יכיר הפשיון כי אדם הרואה דבר תדיר בכל יום והוא גדל מעט מעט אינו מבחין בגדולו וגם נח המתין שבעת ימים בשליחות היונה כדי להבחין בחסרון המים וליכא למימר הכא שיעשה סימן סביב הנגע ויבחין בפשיון דשמא בעל הנגע ימחוק הסימן ויעשנו ברחוק כדי שיראה שלא פשה ויטהרנו אבל בנתק עושה סימן מן השער דכתב והתגלח לפי שהוא סימן שאינו יכול להזדייף:

[מובא בפירושו לפסוק ב'] ובהיות זה המין מן החלי לעונש כאמרם ז"ל 'אינו אלא מזבח כפרה' (ברכות ה, ב), נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון" (איוב לו, י).