| וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע |
| | דוגמא להולך על ארבע. דיון בדברי רש"י |
| | | רש"י |
| | | | על כפיו. כגון כלב ודוב וחתול: |
| | | רשב"ם |
| | | | על כפיו. כגון הדוב והכלב: |
| | | דעת זקנים מבעלי התוספות |
| | | | וכל הולך על כפיו. פירש"י כגון דוב וכלב וחתול דודאי מפריס פרסות ושוסע נינהו אך נאסרין מטע' הולך על כפיו וא"כ צריך עיון גבי שפן וארנבת למה אסרן הכתוב מטעם שאין מפריסין פרסה היה לו לאוסרן מטעם שהולכים על כפים: |
| | מה הקשר בין תחילת הפרשה (פסוק כד) לבין פסוק זה? (ועיין בפסוק כד בכותרת "מהו לאלה") |
| | | אבן עזרה |
| | | | וכל הולך על כפיו. בתחלה המשפט אחד וכן הנושא את נבלתם וזה הפסוק יישר פירושי במלת ולאלה תטמאו כי שם כתוב וכל הנושא מנבלתם ושניהם בפרשה אחת: |
| | מדוע בפרשה זו ההולכים על ארבע הוזכרו, ופרשת איסור האכילה לא? |
| | | רמב"ן |
| | | | [מובא בפירושו לפסוק כ"ד] והנה למעלה בענין אסור המאכל הזכיר הבהמה שאינה שוסעת שסע ומעלת גרה ולא הזכיר הולך על כפיו בחיה, אולי בעבור שאין דרך לאכלם לא פרט בהם, והניחם בתוך הכלל שאמר (בפסוק ג), שנאכל הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ולא אחרת. וחיה בכלל בהמה, כמו שנאמר, זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור (דברים יד ד ה): ולרבותינו בתורת כהנים בפרשה כולה מדרשים, לכל הבהמה טמאים הם לכם, (פסוק כו) באבר מן החי (פרשה ד ב), וכל הולך על כפיו, באבר מן המת (פרק ו ו). כי יאריך הכתוב ויזכיר בהם טומאות רבות לרמוז שיטמאו כולם ומקצתם, במיתת כל הגוף ובמיתת האבר ממנו כשיתלש מן הגוף החי: |
| טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: |
| | באיזו טומאה מדבר הכתוב? |
| | | רש"י |
| | | | טמאים הם לכם. למגע: |
| | מה הפיסקה מוסיפה ללמדנו? |
| | | אבן עזרה |
| | | | וטעם טמאים הם לכם. להכניס כל ישראל אנשים ונשים וטף משפט אחד להם: |
|