ואת החלב המכסה. ואשר על הקרב ועל הכליות:

[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק ט'] (...) והנה אין באליה חלב כלל, אבל יש בה שומן שאינו נפרד כמו שיש בכל נתח טוב ירך וכתף. וכן ידעו הרופאים בטבעיהם שאין החלב נעשה לעולם סמוך לעור ולא באבר שינוע תמיד, ואמרו כי טבע השומן שאינו נפרד מן הבשר, בצלעות ובצדדין ובאליה, הוא חם ולח, והנפרד מן הבשר, כמו אשר על הכליות, קר ולח, וגס ועבה, וקשה להתבשל באצטומכה, וממהר לכלות, ויוליד לחה לבנה וסותם: ואם כן הכתוב שאמר (להלן פסוק יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו, אין שומן שעל גבי האליה בכלל, כי איננו חלב בשמו ובטבעו. ואם היה כל שומן חלב, אם כן יאסר כל שומן שבבהמה בכתפות ובצדדין, כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה' לא תאכלו, אבל אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח יאסר כל חלב שבה. ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה, שאם כן יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורים. אבל כל הנקרא חלב נאסר אע"פ שאינו קרב למזבח, כגון החלב אשר על הטחול, ושאינו נקרא חלב מותר אעפ"י שהוא קרב, כגון הכליות והיותרת מן הכבד וכן האליה. וכן אמר הכתוב במלואים בצווי, ולקחת מן האיל החלב והאליה (שמות כט כב), ובמעשה, ויקח את החלב ואת האליה (להלן ח כה), כי אין האליה חלב: והכתוב הזה שאמר חלבו האליה תמימה, פירושו שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה, כי כאשר יסיר האליה תמימה עד העצה יוסר עמה חלב רב אשר הוא מחובר בה בצד הפנימי. וכך אמרו בת"כ (ויקרא יט ב) להביא את החלב הסמוך לאליה, זה החלב שבין הפקוקלות: ועל דעתי עוד, שיעור הכתוב הזה כמו הכתוב האחר (להלן ז ג), ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה, אף כאן יאמר והקריב מזבח השלמים אשה לה' כל חלבו. בשני הפסוקים יכלול תחלה שיקריב כל חלבו, ואחרי כן פרט והזכיר כל מה שיקריב ממנו, ואין כל הנפרטים חלב, כי שתי הכליות והיותרת על הכבד אינן בכלל חלב כלל. וכך אמר בפרשת ביום השמיני (להלן ט י), ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד, הזכיר החלב לבדו ושאר הקרבים לבדו, כאשר אמר (שמות כט כב) מן האיל החלב והאליה, אם כן אף האליה אינה קריבה בכלל חלבו, אבל אמר שיקריב מזבח השלמים כל חלבו, ואחר כך פירש כל הקרבים, אשר הם חלב ואשר אינם חלב: והכתוב שאמר בחטאת (להלן ד לא) ואת כל חלבה יסיר כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים, אין ענינו בחלב לבדו, שאם כן לא יהיו הכליות והיותרת על הכבד קרבים בחטאת, אבל ענינו שיסיר החלב עם כל המוסרים עמו בזבח השלמים. וכן, ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים (שם לה), שיסירנו כהסרתו בזבח השלמים עם כל המוסרים שם, לרבות האליה בחלבה. וכן, וישימו את החלבים על החזות ויקטר את החלבים המזבחה (להלן ט כ), עם כל המוסרים עמהם: והוצרכתי להאריך בזה, לסתום פיהם של צדוקים ימחה שמם, כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאולתו (משלי כו ה), ואמרו (אבות ב יט) הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס: והגאון רב סעדיה ברח להם שאמר כי חלבו האליה יחסר וי"ו והאליה. ור"א השיב (להלן ז כ) שהיה ראוי להיות חלבו אליתו, או החלב האליה. ואינה תשובה, כי מצינו, וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (יהושע ח לג). ועוד אזכיר (להלן ז כה) טעות גדול שטעה ר"א בטענותיו עמהם, הרע לומר מהם. אבל פירוש הגאון איננו נכון, וכל שכן שאיננו מוכרח להתיר בו:

ואת הדם יצק אל יסוד המזבח. לכפר על נפש האדם שקיומה בדם, כי כן כתיב (ויקרא יז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, וכתיב (שם) כי הדם הוא בנפש יכפר, ועל כן היה מקטיר שלשה דברים הללו, החלב והכליות ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימים בחטא ומטים העם מדרך טובה לדרך רעה, וזהו שאמר ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה, החלב הוא השומן המביא את האדם לידי גסות הרוח, והוא הסבה שטבע של אדם גס ומתגאה, כאמרו (דברים לב) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש וגו', וכתיב (איוב טו) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה, הוא שאמרו כליות יועצות, (תהלים סו) צרפה כליותי ולבי, (שם טז) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאוה המתפשטת באדם והיא המולידה החמה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף, וכל זה היה מקטיר לצפון כי משם תפתח הרעה, והכל בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב ומחשבת הלב ומתאות הכבד: