[מובא בפירושו לפסוק א'] בעוף ובמנחה לא נאמר לפני ה' כמו בבן בקר (לעיל א, ה) לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותם לפני הכל, לכך אמר "לאהרן ולבניו" שאינן בפרהסיא. והזכיר "לאהרן" לומר שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל:

מלא קמצו. יכול מבורץ מבצבץ ויוצא לכל צד ת"ל במקום אחר והרים ממנו בקמצו (ויקרא ו) לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ אי בקמצו יכול חסר ת"ל מלא הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו וזהו קומץ במשמע ל' העברית: מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה (מנחות יא):

מלא קמצו חכמים פירשו במסכת יומא שקומץ בשלש אצבעותיו האמצעים:

וקמץ. מגזרת לקמצים וקדמונינו פירשו קמץ מלא ודבריהם אמת:

[מובא בפירושו לפסוק א'] ונפש כי תקריב קרבן מנחה. הקרבן הזה סולת ושמן ולבונה, כענין שכתוב סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והיה הכהן קומץ ממנה מלא קומצו והיה נותנו לאש ומקטירו על גבי המזבח, והנשאר היה שלו, כי כן כתוב והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'. והזכיר כאן מלא קמצו, והזכיר במקום אחר בקמצו, שלא יעשה מדה לקומץ. מלא קמצו, יכול מבורץ, תלמוד לומר בקומצו. יכול אפילו בראשי אצבעותיו, ת"ל מלא קומצו, הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פסת ידו וקומץ במחבת ומרחשת ומוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה, וזו היא עבודה קשה מהעבודות הקשות שבמקדש עד כאן, ופירש רש"י ז"ל וזהו קומץ במשמע לשון העברית, ופירוש הדבר כי מלת קומץ הוא תרגום של חור, וחור הוא לשון עברי, תרגום (נחום ב) וימלא טרף חוריו, בקומצא. ואם כן מלת וקמץ מבוארת שעיקר המצוה בקמיצה והוא מה שבתוך החור.

[מובא בפירושו לפסוק א'] ויצק. ונתן. והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרים בזר (מנחות יח):

הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות ט):

ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר. הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה, לשון רש"י. וצריך שנבאר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה, שהרי הגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר, כמו שאמר (להלן פסוק ח) והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח, ואח"כ, והרים הכהן את אזכרתה (פסוק ט) שהוא הקומץ, הרי שהכהן הוא מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ. וכך שנינו (קידושין לו.) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים, ואמרו הגשות, דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (להלן ו ז), ולא בנות אהרן, א"כ ההגשה בבני אהרן היא: אבל מה שאמרו (מנחות ט.) מקמיצה ואילך מצות כהונה, כונתם כי מקמיצה זו הכתובה בפסוק הזה ואילך מצות כהונה, לא בדברים שהקדים הכתוב בכאן לקמיצה, שהרי בפרשה זו הזכיר יציקה ונתינת לבונה והבאה אל הכהן וקמיצה, ולא הוזכרה כאן הגשה אל המזבח. נמצא שכל האמורין כאן קודם קמיצה כשרין בזר, שהם יציקה ובלילה והבאה:

וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל (מדות ה):

על כל לבנתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:

[מובא בפירושו לפסוק א'] (...) ד"א שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה כמו שנאמר מסלתה ומשמנה ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה שנאמר על כל לבונתה שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה ומקטירה (סוטה יז):

לבנתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה:

מסלתה. מעט ממנה וכן מהשמן רק כל הלבונה יקטיר:

אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח:

אזכרתה. לשון זכר רגיל לומר בלבונה מפני הריח העולה וכן כתיב מזכיר לבונה וכן והיתה ללחם לאזכרה.

אזכרתה. האל"ף נוסף והטעם מה שהיה לו לזכרון לפני השם בעבור מנחתו ורבים פירשוהו כריח וקטורת כמו זכרו כיין לבנון:

ולא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. והזכיר כאן אשה ריח ניחוח לה', כשם שנאמר בעוף כך נאמר בבהמה, ובכולן נאמר כן, ודרשו, רז"ל לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים:

מיני מנחות הכתובות כאן מפורשים במנחות מנין חלותיהם וכמה לבונה וכמה שמן בכל אחת ומהו מחבת ומה היא מרחשת: