והקרבת. כבר הזכיר זה. והנה הטעם כאשר תקריב את הפר יסמוך אהרן ובניו עליו. ויש אומרים כי טעם וסמך אהרן לבדו ואחר כן בניו. ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו. והנה הטעם כאשר היה. שיסמכו יחדו לא זה לפני זה:

והקרבת את הפר לפני אהל מועד. אמר ר"א כי טעמו כאשר תקריב את הפר לפני אהל מועד יסמוך אהרן ובניו עליו, כי כבר הזכיר זה למעלה (בפסוק ג). והנכון בעיני כאשר פירשתי (שם), ששם יצוה להקריבם, ולא פירש אל אהל מועד, רק שיקריב אותם, והטעם שיקריבם אל מקום הכהנים שיהיו מזומנים, ודי שיהיו לפני פתח חצר המשכן, ועכשיו הצריך שיקריבם לפני אהל מועד אל פתח האהל כאשר יפרש בשחיטה (בפסוק הבא), כי הסמיכה תהיה שם:

והקרבת. כבר הזכיר זה. והנה הטעם כאשר תקריב את הפר יסמוך אהרן ובניו עליו. ויש אומרים כי טעם וסמך אהרן לבדו ואחר כן בניו. ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו. והנה הטעם כאשר היה. שיסמכו יחדו לא זה לפני זה:

וסמך וגו'. ולא אמר וסמכו שאהרן יסמוך בפני עצמו ואחר כך יסמכו בניו. שוב בא בידי תוספתא בפ"י דמנחות וזה לשונם ה' שהביאו זבח אחד כולן סומכין עליו לא כולן כאחד אלא כל אחד סומך ומסתלק עד כאן, ופסקו רמב"ם בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות, וכפ"ז אמר הכתוב וסמך לומר שיסמכו אחד אחד ולא יחד. אלא שצריך לדעת למה אמר ב' פעמים ולא הספיק בא' כמו שכתוב במעשה בפרשת צו (ויקרא ח' י"ח). ואולי כי מאחד הייתי אומר כי לצד שבו תלוי החטא שעליו בא הקרבן כי הוא עשה העגל ולא בניו לזה פרטו להקדימו לרמוז על הדבר ואין למדין ממנו לכל זבח, לזה כפל ואמר ב' פעמים וסמך לשון יחיד, ומעתה יש טעם נכון למה בפרשת צו בהודעת המעשה לא אמר לשון יחיד אלא בא', כי יספיק ללימוד שאנו צריכין לו, כי לא הוכפל במצוה אלא להסיר הטעות והבן: