| וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ |
| | מדוע הוכפל ציווי זה, לאחר שנאמר כבר בפסוק א'? מדוע הוסיף כאן "ואתם"? דרשת חז"ל על הפסוק. |
| | | רש"י |
| | | | ואתם פרו ורבו. (כתובות ה) לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לצווי ולפי מדרשו להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות ס"ה): |
| | | רמב"ן |
| | | | ואתם פרו ורבו. פשוטו כמדרשו שהיא מצוה, כי האמור באדם (לעיל א כח) גם בבני נח (שם ט א) עם "ויברך אותם אלהים" ברכה, כענין שנאמר בדגים (שם א כב). ובעבור שדבר בשאר הנפש החיה ואמר "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (שם ח יז) אמר כאן ואתם, האדם, פרו ורבו. (...) ורש"י כתב לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לצווי, ולפי מדרשו להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים. והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכים, אבל המקרא למצוה נכתב, והראשונה לברכה. וכך אמרו והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו וכו', כדאיתא בסנהדרין (נט:): |
| | | אור החיים |
| | | | פרו ורבו. הוצרך לומר להם כן הגם שאמר להם ביציאתם צא וגו' אתה ואשתך וגו' אין זה אלא רשות ולא מצוה ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב' לצוות ולומר בסמוך ואתם פרו ורבו ולא הספיק בפעם אחת, ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב' בא לחובה. ודקדק לומר ואתם בתוספת וא"ו לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר גם אתם תקבלו לפרות ולרבות. ומעתה תנאי הוא הדבר ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז"ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ע"כ. פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וגו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו' כפי זה המשחית זרעו בטל התנאי וכאלו מביא מבול וכו' והבן: |
| | מה הקשר לפסוק הקודם? |
| | | ספורנו |
| | | | ואתם פרו ורבו. ואל תשפכו דם האדם. |
| שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: |
| | מהי מהותה של ציווי זה? |
| | | רמב"ן |
| | | | ואמר שרצו בארץ ורבו בה כי יכפול המצוה לחזוק, לומר שיתעסקו בה בכל יכולתם. או שיצום ביישוב כל הארץ, כאשר פירשתי בסדר בראשית (א כ): |
| | מהי לשון "שרצו"? |
| | | רמב"ן |
| | | | [מובא בפירושו לפרק א' פסוק כ'] ישרצו המים שרץ. כתב רש"י כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים ותולעים, בבריות כגון חולד ועכבר וכיוצא בהם וכל הדגים. ומה יאמר הרב בפסוק ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה שנאמר בנח ובניו (להלן ט ז). וכן "אשר שרצו המים" ראוי לפי הדעת הזו שיאמר "אשר שרצו במים". ועופות רבים שאינם גבוהים מן הארץ, כגובה החולד, העכבר, והעטלף קטן הרגלים מאד, ולמה לא יקרא "שרץ העוף": ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש ריחשא דרחיש, ויפה פירש. ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב, יקרא שרץ "שהוא רץ", ורמש שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח. ודע כי כל העוף אשר לו ארבע רגלים יקרא "שרץ העוף" (ויקרא יא כ-כג), מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים, ואשר איננו כן יקרא "עוף כנף", שעיקר תנועתו לעופף. ויהיה טעם "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (להלן ח יז), שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה. "שרצו בארץ ורבו בה" (להלן ט ז), התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל "ורבו" שני פעמים בפסוק. ואם כן נפרש "אשר שרצו המים" (להלן פסוק כא), אשר הניעו והוליכו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח), וכן פרו וישרצו (שם א ז), שפרו ורבו וינועו לרובם, עד שתמלא הארץ מהם. אבל אונקלוס פתר ב"שרצו בארץ" (להלן ט ז) ענין תולדה "איתילידו בארעא", כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן "פרו וישרצו" (שמות א ז) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב: |
|