הוצא. הוצא כתיב היצא קרי היצא אמור להם שיצאו הוצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:

היצא. כמו השלם וכן הישר לפני דרכך:

ושרצו. יולידו:

[מובא בפירושו לפרק א' פסוק כ'] ישרצו המים שרץ. כתב רש"י כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים ותולעים, בבריות כגון חולד ועכבר וכיוצא בהם וכל הדגים. ומה יאמר הרב בפסוק ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה שנאמר בנח ובניו (להלן ט ז). וכן "אשר שרצו המים" ראוי לפי הדעת הזו שיאמר "אשר שרצו במים". ועופות רבים שאינם גבוהים מן הארץ, כגובה החולד, העכבר, והעטלף קטן הרגלים מאד, ולמה לא יקרא "שרץ העוף": ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש ריחשא דרחיש, ויפה פירש. ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב, יקרא שרץ "שהוא רץ", ורמש שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח. ודע כי כל העוף אשר לו ארבע רגלים יקרא "שרץ העוף" (ויקרא יא כ-כג), מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים, ואשר איננו כן יקרא "עוף כנף", שעיקר תנועתו לעופף. ויהיה טעם "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (להלן ח יז), שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה. "שרצו בארץ ורבו בה" (להלן ט ז), התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל "ורבו" שני פעמים בפסוק. ואם כן נפרש "אשר שרצו המים" (להלן פסוק כא), אשר הניעו והוליכו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח), וכן פרו וישרצו (שם א ז), שפרו ורבו וינועו לרובם, עד שתמלא הארץ מהם. אבל אונקלוס פתר ב"שרצו בארץ" (להלן ט ז) ענין תולדה "איתילידו בארעא", כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן "פרו וישרצו" (שמות א ז) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב:

ושרצו בארץ. ולא בתיבה מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש: