| וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: |
| | אל מי ה' מדבר כאן? מדוע הפסוק כתוב בלשון נוכח, ובזה נכלל גם משה בקהל הממאנים? |
| | | רש"י |
| | | | עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא בהדי הוצא לקי כרבא ע"י הרשעים מתגנין הכשרין (ב"ק צב): |
| | | אבן עזרה |
| | | | ויאמר ה'. משה כנגד כל ישראל. והטעם שיאמר לישראל ככה: |
| | | אור החיים |
| | | | עד אנה מאנתם. לפי מה שהעליתי בפסוק ויגידו למשה כי משה לא פעל און במה שלא אמר להם קודם ענין זה אם כן מה מקום לכוללו עם הממאנים לשמור מצות ה' ורבותינו ז"ל (בבא קמא צ"ב.) אמרו דבהדי הוצא לקי כרבא, ודבריהם ז"ל יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר אם לא היה לה' עליו חוט השערה מההקפדה. והצצתי במאמר משה בסמוך לפסוק זה שאמר לישראל ראו וגו' וצריך לדעת נבואה זו אימתי נאמרה למשה, אם נאמרה אחר שאמר לו עד אנה מאנתם קושיא לאלהינו למה לא צוה לו קודם לצוות ישראל אל יצא איש וגו', ואם נאמרה לו קודם איך לא אמרה משה לישראל: אכן זו היא שגיונו של איש האלהים כי ההתחכמות שנתחכם בהשכלתו בדברי ה' בטעם שלא אמר לו דבר וגו' או לאמר היה צריך לאומרה לישראל, והוא לא אמר להם אלא הוא אשר דבר ה' וגו' ולא אמר להם היוצא ממעשה זה אשר עשה ה' לחם משנה שהוא לתת להם השבת בדרך זה ממנו להם על דרך שפירשנו בפסוק (כ"ב) ויבואו כל נשיאי העדה וגו', והנה מזה יצא להם שיצאו ביום שבת קודש מן העם ללקוט כי חשבו כיון שלא אמר להם אזהרה בפירוש אלא דמפרש להם הענין הוא אשר דבר וגו' לא עשו הרגשה ויצאו ללקוט ולא חששו לזה עד אחר כך כשאמר להם אל יצא וגו' אז אמר הכתוב וישבתו העם וגו' הא למדת כי לא כן מקודם, אשר על כן כללו ה' ואמר עד אנה מאנתם. ולזה כשראה משה שהקפיד ה' עליו הבין הדברים ותכף אמר ראו כי ה' וגו', והם הדברים שנאמרו לו בתחילת דבר ה' בענין זה (פסוק ה') והכינו את אשר יביאו וכמו שפירשתי שם. והנה מכאן אתה למד שעל עיכוב מאמר זה לישראל כללו ה' עם הממאנים שהיה לו לומר לישראל כונת ה' כמו שהשיג לדעת הוא וכמו שפירשנו בפסוק ויגידו למשה. וסובר אני כי אין בדבר זה כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו ליאמר לו עד אנה מאנתם כי הוא לא נצטווה וכחד ולא עבר אפילו על חוט השערה אלא שהיה לו להודיע לישראל מה שהשיג בדעת עליון כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו ואין בזה עונש, לזה אמרו ז"ל בהדי הוצא לקי כרבא ליקוי שאינו ראוי לו: |
| | | ספורנו |
| | | | עד אנה מאנתם לשמר. הנה החטא בשמירה נעשה בין כלכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת "ששת ימים תלקטהו" (פסוק כו), ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת "וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שם), והם לא האמינו לדברך; אבל לא למדתם "מצותי" שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן, שחיב בה הלוקט משום "תולש", והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן. ותורתי. ענין השבת וטעמו ומתן שכרו וענשו, אשר כל יודעיהם יזהרו לשבת בשבת בלי ספק. |
| | | רש"י |
| | | | [מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו' עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לומר לכם ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל: |
| | מהם בשלב זה מצוותיו ותורותיו של ה'? מדוע זה כתוב בלשון רבים? |
| | | אבן עזרה |
| | | | וטעם מצותי. על האנשים שהותירו ממנו עד בקר: וטעם ותורתי. שהשם הורה להם טעם השבת על כן לקטו לחם משנה. וטעם לשון רבים מצותי ותורותי. כי כל המצות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם ויש להם סודות בדברי הנשמה. ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצוה היא שתים: |
| | | אור החיים |
| | | | מצותי ותורתי. כי מצינו להם שעברו על ב' מצות, א' שאמר להם אל יותר ממנו והותירו, וב' שאמר להם תלקטוהו וביום השביעי לא יהיה בו הלקיטה ועברו ויצאו ללקוט לזה אמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי, ואומרו ותורותי גם כן הם ב' תורות, א' כי ה' אמר להם שילקטו עומר לגלגולת והם לקטו יותר, וכמו שדרשו ז"ל (מכילתא) באומרו ולא העדיף המרבה, ובמעשה שבת גם כן לא הספיק להם מה שנתן להם משנה יום ששי ויצאו ללקוט יותר מעומר לגלגולת, וב' שלא האמינו במאמר ה' כי ביום שבת לא יהיה בו ויצאו וגו' ואין לך עובר על תורה כזה שאינו מאמין בתורת משה עבדו: |
| | | ספורנו |
| | | | עד אנה מאנתם לשמר. הנה החטא בשמירה נעשה בין כלכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת "ששת ימים תלקטהו" (פסוק כו), ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת "וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שם), והם לא האמינו לדברך; אבל לא למדתם "מצותי" שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן, שחיב בה הלוקט משום "תולש", והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן. ותורתי. ענין השבת וטעמו ומתן שכרו וענשו, אשר כל יודעיהם יזהרו לשבת בשבת בלי ספק. |
| | | אור החיים |
| | | | [מובא בפירושו לפסוק כ"ו] ששת ימים וגו'. הכוונה בזה להזהירם לבל יצאו ללקוט, ופירוש לא יהיה בו לא יהיה בו מעשה זה של הלקיטה, שאם על הויית המן כבר אמר לא תמצאהו בשדה, ולזה כשיצאו מן העם ללקוט אמר ה' להם עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' הרי שעברו על הלאו והיכן מצינו אזהרה זו שאמר להם כן, ואם כוונתו על דיוק הנשמע מאומרו ששת ימים לבד, לאו זה לא יקרא לאו אלא עשה כדין לאו הבא מכלל עשה (פסחים מא.) ולא יוצדק לומר להם עליו מאנתם לשמור כי לשון שמירה יאמר על הלאו: |
|