| וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד |
| | פירוש "משנה". באיזה שלב בני ישראל שמו לב לשינוי? |
| | | רש"י |
| | | | לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד. ומדרש אגדה לחם משונה אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (מכילתא) (שאם להגיד ששנים היו והלא כתיב שני העומר לאחד אלא משונה בטעם וריח): |
| | | אבן עזרה |
| | | | ויהי. ירד המן יותר מהמנהג כאשר יפרש. וישראל לקטו לחם משנה כי משה צוה להם לעשות ככה. והם לא ידעו למה ועוד שהכתוב אמר לקטו ולא אמר מצאו. |
| | דיון בדברי רש"י. האם משה כבש את נבואתו? דרכי נבואתו של משה ומסירת נבואתו לישראל |
| | | אור החיים |
| | | | ויגידו למשה וגו'. מכאן משמע שלא הודיעם קודם דבר ה', וקשה איך יכבוש חס ושלום נבואתו ולימדונו רבותינו (סנהדרין פ"ט.) דין נביא הכובש נבואתו וכו' חס ושלום, ומה גם בהגדת מצוה לקיים ישראל רצון המלך שיש בזה ב' בחינות כובש נבואה ועקירת המצוה, ואין לומר כי חס ושלום שכח מצות ה' אם כן נחוש לו גם כן ששכח ממה שנצטוה ועדיין שכוח חס ושלום, ומה גם שלא היה לו לעכב זמן מה לישכח ותכף ומיד היה לו להגיד נבואתו, וגם קושיא לאלהינו למה לא הזכירו כשידע בו ששכח באותה שעה עצמה היה לו להזכירו ולא היה מניחו שכוח עד ז' ימים שהוזכר מעצמו: אכן משה רבינו טעמו ונימוקו עמו ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק (איוב לז) באומרו הוא אשר דבר ה' שבתון שבת וגו' כאן בנועם דבריו השמיט תיבת לאמר רמז כי לא דבר לו ה' לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר כמאמרם ז"ל (יומא ד':) וכתבנוהו בפסוק (י"א) וידבר וגו' שמעתי וגו', וזה הוא טעמו שלא הודיעם קודם. והעד הנאמן לדברי משה ה' מעידו בנוסח הנבואה כשאמר לו (פסוק ה') והיה ביום הששי וגו' תמצא שלא אמר לו ה' שם דבר אל בני ישראל ולא תיבת לאמר, הרי סתם הדבר בפניו שאין לו שליחות במצוה זו לישראל, והוא שאמר הוא אחר מעשה שלקטו לחם משנה ובאו לפניו גילה להם הדבר ואמר להם שלא היה אצלו אלא בדרך סוד נמסרו לו הדברים ולא לאומרם: ויש לנו לתת לב כפי זה מי התיר לו לאמר להם כל מצות האמורות בדבריו שלא נאמר לו דבר ולא לאמר: ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם למה לא רצה ה' שיאמר הדברים לישראל, והשכיל כי טעמו הוא שחפץ ה' לנטוע בהם נטע אמונת והצדקת מצות שבת שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון שלא על ידי שליח תחילה אלא כשיצאו ללקוט כמנהגם שיעור הרגיל ליומו וימודו וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום יראו ראייה חושיית ושכליית כי ה' מצווה להם לבל יטרחו ביום שבת ומזמין להם מיום ששי צורך יום ז' כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקובלת בתוס' קבלת הרצון ומורא גדול מעבור עליה לצד שמעלתה גדולה, וכמאמרם ז"ל (שמות רבה פכ"ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, ולזה לא צוה להם תחלה על השבת משה כדי שלא יכוונו להרבות בלקיטה וילקטו כמשפט יום יום ויעשה להם הנס למצוא בכפלים אין זה אלא מעשה אלהים אשר ישיחם לשמור שבת. ואם תאמר סוף כל סוף יצוה להם משה על השבת ויאמר להם כי לא ילקטו אלא כשיעור זה הרגיל כדי להכיר הדבר, אין זה מהמוסר להבינם כי צריכין נס להצדיק דברי משה, לזה עשה ה' דבר חכמה: ועוד אם היה מקדים המצות על ידי משה עדיין יש מקום לטעות, על דרך מה שאמרו במנחות פרק רבי ישמעאל (ס"ה,) כשנטפל רבן יוחנן בן זכאי לבייתוסין הארורים ואמר להם עצרת אחר השבת מנין לכם ופטפט כנגדו זקן א' מהם ואמר לו משה אוהב ישראל היה ויודע עצרת יום אחד הוא עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו מתענגין ב' ימים עד כאן. וכתבו התוספ' שם וזה לשונם עמד ותקנה והקב"ה הסכים על ידו עד כאן. הרי כי יש טועים שהגם שתהיה המצוה מפי משה יסכים הקב"ה על ידו, אם כן יש הפרש להקדמת ידיעת המצוה מנסיון אל עליון, לזה לא צוה ה' למשה לאמר לישראל דבר זה, ומעתה אחר שיצתה המחשבה אשר חשב אלהים והכירו ישראל הדבר תחלה אמר להם משה הוא אשר דבר ה' אלי שבתון שבת קודש. ואם תאמר למה לא הועיל ההיכר להשיג בו ידיעת שבת והוצרך משה לומר להם הדברים. הנה זולת דברי משה יטעו ויאמרו אולי נגמרה ירידת המן ולזה נתן להם ה' שלא כסדר הרגיל, לזה אמר להם משה הוא אשר דבר וגו' ולא לסיבה אחרת, ויוכר הדבר להם בהחלט כשירד המן יום א' אחר השבת. והוכרח משה לומר להם הדברים שהם בבל תאמר שלא יכשלו באותו שבת ויצאו אלא שלא אמר להם האזהרה בפירוש כאשר אבאר בפסוק עד אנה מאנתם: |
| | באיזה אופן התחלק המן והלחם הנעשה ממנו, במשך סעודות השבת? |
| | | דעת זקנים מבעלי התוספות |
| | | | שני העומר. וכל ימות השנה היו עושין מן העומר שני לחמים וא"כ ביום הששי היו עושין משני העומר לאחד ארבעה לחמים וביום הששי אוכלין מהן אחד ונשאר שלשה והיה להם לעשות משנה לערב בהכנסת שבת אוכלין אחד כי דרך שלהם לאכול לחם לכל סעודה ונשארו לשבת שני לחמים והיה להם לחם משנה וזה ראיה שאין בוצעין בשני ככרות במנחה בשבת. אמנם ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת וקבלתי מה"ר אברהם וראיה מדאיתא התם ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' אמ"ר יצחק אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת השיבו להם ראו הנס שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת ובשבת שתי פרידות פי' כפולות כלו' שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד וכשבאין לאפית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה אבל קדוש ליכא דאפי' שבת שחרית לא מקדשי אי לאו יתר מאת יום השבת כדמסיק במס' ביצה: |
| וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: |
| | מה הנישיאים אמרו למשה ומדוע? האם עד כה הם לא ידעו שה' נותן בימי ששי מנה כפולה? מה שאלו אותו? |
| | | רש"י |
| | | | ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו' עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לומר לכם ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל: |
| | | רשב"ם |
| | | | ויגידו למשה. מה שמצאו משנה ואם יותירו ממנו עד מחר ומשה לא הגיד להם עד עתה מה שאמר לו הקב"ה מיום הראשון והיה ביום הששי (וכו' יביאו) והביאו את אשר לקטן והיה משנה: |
| | | אבן עזרה |
| | | | ויהי. ירד המן יותר מהמנהג כאשר יפרש. וישראל לקטו לחם משנה כי משה צוה להם לעשות ככה. והם לא ידעו למה ועוד שהכתוב אמר לקטו ולא אמר מצאו. ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר צום. ושאלוהו מה יעשו. כי למה צוה ללקוט משנה. ואיך יוכלו לאכלו: |
|