והיה. ידענו כי השם ידע אם יאמינו או לא יאמינו. רק הכתוב דבר כנגד משה שאם היו מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון יאמינו לאות האחרון.

והכתוב אמר לקול האות ואין לו קול. רק דברה תורה כלשון בני אדם כמו מות וחיים ביד לשון

[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ט'] תנו לכם מופת. המופת הוא להורות על גדל המשלח ושראוי לשמע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה 'אותות' לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גדל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מספק על המשלח או מכחישו, כאמרו "לא ידעתי את ה'" (לעיל ה, ב), שאל 'מופת' לאמת גדל המשלח, באפן שיורה שראוי לשמע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו, אות ומופת, ביחס לאנשים מתחלפים.

והאמינו לקל האות האחרון. משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע יאמינו לך שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה:

והאמינו לקל האת האחרון. כי יותר רחוק אצל הטבע לרפאת את הצרעת העזה כשלג (פסוק ז), אשר היא כמו מות לאותו אבר אשר היא בו בלי ספק.

[מובא בפירושו לפסוק א'] ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך (לעיל ג יח), והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה (ג טו). ור"א אמר על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד יג יד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה' (להלן ז יז), ראוי, לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (פסוק ח), ורבים כן:

והכתוב אמר לקול האות ואין לו קול. רק דברה תורה כלשון בני אדם כמו מות וחיים ביד לשון

ואמר הכתוב האות האחרון אע"פ שיש שם אות שלישי בעבור שלא הראה לו עתה רק אלה שני האותות כי השלישי עתיד לעשותו:

והאמינו לקול האות האחרון. הזכיר אחרון על הצרעת שהוא אחרון לראשון שהוא אות הנחש ועוד שהיה אחרון במדבר שעשה משה בינו לבין עצמו: