חלילה לי וגו'. פי' אם ה' מצא לכם עון אני לא אדון על הדבר אלא על מה שנתגלה לי מהמשפט הצדק ועל חטא זה אני שופט האיש אשר נמצא וגו' יהי' לי עבד וגו' ואתם עלו לשלום. ובזה נחה דעתי במה שרואני שדבר יהודה כדברים האלה שזה יגיד כי כלו לו דברי פיוס וקבל המשפט ואיך תוך כדי דיבור ויגש אליו ודבר דברים עתיקים, ולדברינו צדקו הדברים כי מקודם חשב כי מה' יצא הדבר כי מצא האלהים עונם וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד אמר הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ויגש אליו יהודה:

חלילה לי מעשות זאת. כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות חמס לכם. ונראה כי דעת יוסף היתה כי חיוב העשרה אשר נמצאת גנבה ביד אחד מהם אינו אלא כשהם מתאספים כולם ביחד לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו, אבל כשנמצאה הגנבה ביד אחד מהם הוא לבדו חייב מיתה והאחרים פטורין כי אולי לא ידעו בגנבה. ועל כן אמרו הם הננו עבדים לאדני, אנו קונסים את עצמנו להיות עבדים לאדני, זהו שאמרו גם אנחנו כלומר גם אנחנו הנקיים שלא ידענו בגנבה, גם אשר נמצא הגביע בידו אנו מקבלים על עצמנו להיות הדין שוה בנו כאלו ידענו בגנבה. והשיב יוסף חלילה לי מעשות זאת לקחת אתכם לעבדים כי אולי לא ידעתם בגנבה אבל האיש הנמצא הגביע בידו, הוא חייב מיתה וזהו שהוסיף הוא, אבל איני רוצה להמיתו אלא הוא יהיה לי עבד ואתם הנקיים עלו לשלום אל אביכם:

חלילה לי מעשות זאת. שאהיה אני השליח להפרע מכם מעונותיכם הקודמים, כענין "מרשעים יצא רשע, וידי לא תהיה בך" (שם), לא אקח לעבד ולא אעניש זולתי החוטא אלי בזה החטא בלבד.

[מובא בפירושו לפסוק י'] גם עתה כדבריכם כן הוא. אף זו מן הדין אמת, כדבריכם כן הוא שכלכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהן כלן נתפשין, אבל אני אעשה לכם לפנים מן השורה, אשר ימצא אתו בלבד יהיה לי עבד, לשון רש"י. ואין לשון "גם עתה" נופל יפה על הפירוש הזה. ואולי יאמר, גם עתה שכדבריכם כן הוא המשפט, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד בלבד. אבל יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת, ויורה כי אין משפטם שיהיו כלם נתפשין בגנבה. ולכן אמר חלילה לי, כי שופט כל הארץ אני, וחלילה לי מעשות לכם חמס, כי אין חיוב בעשרה בהמצא גנבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה, בהוסדם יחד ללכת לגנוב, ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו: והנכון, כי מתחילה היה מאשים את כולם, למה שלמתם רעה תחת טובה, הרעותם אשר עשיתם, והם פטרו עצמם באמרם: אשר ימצא אתו ומת, כי הוא הגנב וגם אנחנו הנקיים מן הגניבה נהיה לעבדים. הנה דעתם לומר שהגנב אשר ימצא אתו הוא לבדו היודע בגנבה, כי אם היו כולם בגנבה למה ימות זה ויחיו הם, ראוי שימותו כולם או יהיו כולם עבדים, כי הדין בהם שוה. אבל הם טוענים שלא ידעו האחרים בגנבה, רק קנסו את עצמם, שיהיו גם הם לעבדים. ולכן אמר להם: גם עתה, שאתם נועדים ונמצאים יחדיו, כדבריכם כן הוא, אשר ימצא אתו הוא הגנב והוא לבדו הראוי להענש ויהי לי עבד, כי בתשלומיו אני חפץ יותר ממיתתו, ואתם תהיו נקיים, כי אולי לא ידעתם בגנבה כאשר אמרתם: או טעם כן הוא, כן יהיה, גם עתה שאין כן המשפט כדבריכם כן יהיה. וכמהו ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו (יהושע ב כא), טעמו כן יהיה. והוא הנכון בעיני. והוא דברי רבותינו בבראשית רבה (צב ח) שאמרו עשרה בני אדם שנמצאו בגנבה אין כולם בסירה, אני איני עושה כן וכו'. נתכוונו למה שפירשתי. לא כדברי רש"י. ונוכל לתקן לדעת הרב, שאמר יוסף, חלילה לי מעשות זאת שאהיה לכם אני רע מאשר על ביתי שפטר אתכם מתחילה ואמר לכם ואתם תהיו נקיים, כי אני אקים דבר עבדי ועצת מלאכי אשלים:

חלילה לי מעשות זאת. כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות חמס לכם. ונראה כי דעת יוסף היתה כי חיוב העשרה אשר נמצאת גנבה ביד אחד מהם אינו אלא כשהם מתאספים כולם ביחד לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו, אבל כשנמצאה הגנבה ביד אחד מהם הוא לבדו חייב מיתה והאחרים פטורין כי אולי לא ידעו בגנבה. ועל כן אמרו הם הננו עבדים לאדני, אנו קונסים את עצמנו להיות עבדים לאדני, זהו שאמרו גם אנחנו כלומר גם אנחנו הנקיים שלא ידענו בגנבה, גם אשר נמצא הגביע בידו אנו מקבלים על עצמנו להיות הדין שוה בנו כאלו ידענו בגנבה. והשיב יוסף חלילה לי מעשות זאת לקחת אתכם לעבדים כי אולי לא ידעתם בגנבה אבל האיש הנמצא הגביע בידו, הוא חייב מיתה וזהו שהוסיף הוא, אבל איני רוצה להמיתו אלא הוא יהיה לי עבד ואתם הנקיים עלו לשלום אל אביכם:

וע"ד הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף: וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחלת הסבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, ואחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו י' פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי אתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי עשר פעמים אנשים. ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנניא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, ר"א בן שמוע. עליהם, אמר דוד ע"ה (תהלים ט) כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים. ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולן ביחד: וכן תמצא בפרקי היכלות אמר רבי ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאת השמועה מכרך גדול שברומי שצוה לופינוס קיסר ותפשו ארבעה אנשים אלו מאבירי ישראל רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ורבי אלעזר בן דמא ורבי יהודה בן בבא ומאתים ושמונה אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם. וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד והורידני למרכבה ובקשתי שאלה מסוריאל שר הפנים ואמר לי עשרה נכתבו בבית דין של מעלה ונתנו לו לסמא"ל הרשע שרו של עשו ואמרו לו לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזרת (שמות כא) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ושמורה לו להנקם ממנו עד שתגיע (ישעיה כד) יפקד ה' על צבא המרום במרום, בגדיים וכבשים של יום הבכורים. אמר רבי ישמעאל כל ההתראות הללו וכל התנאין הללו התרו בו והתנו עם סמא"ל הרשע, והוא אמר קבלתי עלי ויבחר עשרה מאבירי ישראל. אמר רבי ישמעאל מה עשה זהוריאל ה' אלהי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות ומכות גדולות קשות ועזות ומבוהלות ונוראות וכבדות על רומי מפני חמה שנתמלא על סמאל הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, אלא מיד נטל נייר וכתב עליו נקמה זו עתידה ושמורה לרומי הרשעה, תעלה ענן אחד ותעמוד למעלה מרומי ששה חדשים וירד שחין לח על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל הפירות וכל מיני מתכות, ואחרי כן תעלה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים אחרים, וירד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים על רומי הרשעה עד שתבא שעה שיאמר אדם לחברו הילך רומי הרשעה בפרוטה היא וכל אשר בה ויאמר לו אינה מתבקשת לי, עד כאן בפרקי היכלות: אבל יש לתמוה ממה שכתוב כי רבי חנינא בן תרדיון הוחלף בלופינוס קיסר ולופינוס קיסר הוא שנשרף, וכן כל השאר כי כן כתוב שם וכמדה זאת לכל חכמי ישראל. ושמעתי בזה כי כשם שהוחלף יצחק באיל והוקבע לו שכר כאלו הוקרב וכאלו עפרו צבור על גבי המזבח, כן הוחלפו חכמי ישראל באחרים, וכיון שטעמו טעם מיתה במה שנתפשו ונגמר דינם לכך הם קבלו ענשם והרי זה כאלו נהרגו. ומה שאמר הכתוב ושים כסף איש בפי אמתחתו, ירמוז אל הענין הזה, כי הכתוב המשיל את הנפש לכסף צרור והגוף לאמתחת כי הוא אמתחת הנפש. וכן לפי דעתי מה שהזכיר למעלה כי עתה שבנו זה פעמים, רמז למה שאמר הכתוב (איוב לד) על תשובות באנשי און, וכתיב (איוב לג) פעמים שלש עם גבר, והוא מאמר יהודה שהתחיל במצות יבום תחלה. והבן היטב כי מזה הזכיר בסוף וישובו העירה והיה אפשר לומר וישובו מצרימה, אבל הוא מלשון עיר קטנה והמשכיל יבין. ומפני זה נחתמה הפרשה: ואתם עלו לשלום אל אביכם. והיה יכול לומר לכו לשלום לדרככם, אבל הפרשה מבוארת באחי יוסף לשעה, ורומזת לעשרה הרוגי מלכות לדורות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכן דרשו רז"ל חכמי האמת ז"ל עשרה הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, וכן הכתוב אומר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו: