וישימו לו לבדו. שלא ירגישו אחיו שהוא עברי. כי לא יוכלון המצרים. לפיכך לא אכל הוא עם אחיו, ולא הוא ולא אחיו עם המצרים.

[מובא בפירושו לפסוק ל"ג] ויתמהו האנשים. לא קיימא הך תמיהא אוישבו לפניו הבכור כבכורתו דהא לא קאמר וישיבו אלא וישבו דמשמע הם מעצמם אלא קאי אדלעיל דכתיב וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם ועל דבר זה תמהו אמרו מה טיבו של זה אינו לא מצרי ולא עברי מדהוא אוכל לבדו:

כי תועבה הוא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים ואונקלוס נתן טעם לדבר:

כי תועבה. מאוס ובזוי היה למצרים לאכול עם אנשי עבר הנהר כי נבזים היו בעיניהם ואנשי מצרים גסי רוח היו כדכתיב קראתי לזאת [רהב] הם שבת. וכן כי תועבת מצרים כל רועה צאן. מבזים היו בעיניהם הרועים. כי הצאן היה מאוס בעיניהם. כדכתיב הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. דבר המשוקץ למצרים ומאוס נזבח לעיניהם לצורינו ולא יבזו אותנו לסוקלנו באבנים דרך בזיון כמו שמצינו בשמעי בן גרה יצא ויסקל. קילל דוד וסיקל בעפר דרך בזיון:

[מובא בפירושו לפרק מ"ו פסוק ג'] אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך "אל תרד מצרימה" (לעיל כו, ב), אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה. אתה, וזה כי לגוי גדול אשימך שם. כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם" (לעיל מג, לב), ובכן יהיו לגוי נבדל, כאמרם זכרונם לברכה: "ויהי שם לגוי" (דברים כו, ה), מלמד שהיו מצינים שם (ספרי שם).